בין 'הייתי רוצה' ל'רוצה'
כחלק מהשיקום מהמעידות החריפות שאני חוה לאחרונה, התחלתי לחזור לבסיס.
החזרה לבסיס חייבה אותי לבחון מחדש כיצד אני תופס את המחלה שלי, ואת היחס בין הטיפול בה לבין שאר חיי.
המושג של התוכנית שנתפסתי אליו, בהקשר זה, הוא מושג 'הנכונות'.
התוכנית, מבוססת על שלושה ערכי יסוד: כנות, פתיחות ונכונות.
לכאורה, ה'נכונות' היא הדבר הפשוט מבין השלושה, שהרי אני כל כך רוצה להפסיק, ואני כל כך רוצה להתקדם ולצאת מהמקום השבור שלי, עד שאני מסכים לעשות הכל, אבל ה-כ-ל כדי לצאת מזה. הבעיה, אם כך, היא בפתיחות לרעיונות המוזרים על התוכנית הרוחנית ובכנות שנדרשת על מנת לחשוף את עצמי מול אחרים ומול אלוהים, ללא כחל ושרק.
בתקופה הזו, שמתי לב לפער עמוק בחיי, בין הדברים שאני אומר שאני מסכים לוותר עליהם לבין מה שאני מוותר עליהם בפועל.
אם אחזור לתקופות קשות יותר, אני זוכר כיצד הייתי אומר לאלוהים בתפילה שבורה - אבא, אני אעשה הכל בשביל להפסיק (ומעיר בלב: חוץ מלהתחתן, כי פחדתי להרוס את הנישואים עם התאווה, אבל חוץ מזה - ה-כ-ל). אבל אחרי התפילה, לא. 'שנה ועוד שנה, דבר לא השתנה'. לא שיניתי את ההרגלים, לא חסמתי ח"ו שום פירצה שהייתה מעוררת חשדות שיש לי קשר עם הדבר הזה. לא התנהגתי בשום צורה שהייתה יכולה להתפרש כזהירות. ניסיתי לשמור על תדמיתי כנורמאלי, כתורני, כמישהו שבינו לבין פורנוגרפיה אין דבר וחצי דבר. ניסיתי להימנע ככל יכולתי מהבושה שתפסתי כנקשרת לתדמית זו. התמודדות עם פורנוגרפיה? אני? לא יתכן! והאמת, הצלחתי. הצלחתי עד כדי כך שאפילו אני לא הצלחתי להבין כיצד יש קשר ביני לבין הפורנו. נעשיתי מפוצל. נתן במתנה של היום לא היה נתן במתנה של הלילה. נתן במתנה שלבד בבית נהיה באובססיה חסרת כיוון, חסרת אישיות. נתן במתנה ה'מוכר' נעשה דמות עמוקה ועשירה מבחינה רגשית, בעלת אישיות רחבה ונפש מעניקה. הקריעה בין שניהם רק הדגישה את התפילות הנואשות: אני רוצה להפסיק. אני רוצה להיות אותו נתן במתנה עשיר ועמוק ונחמד ונעים ונורא ואדיר...הייתי רוצה שכל זה יעלם, שאני לא אצטרך להתמודד יותר עם שום דבר.
הבעיה כמובן, היא שזעקות ה'הייתי רוצה', דומעות ככל שיהיו לא עזרו לי כלל. כיום אני מבין שהסיבה לכך פשוטה: איני יכול להתכחש למי שאני. איני יכול להתכחש לצורך שלי בתאווה. לפיתרון שאני מוצא שם, לריגוש, לפנטסיה על החיבור, הקבלה ההערכה והדימוי העצמי שנקשרת אצלי לריגוש המיני. כמה שלא ניסיתי. כמה שלא שמרתי על שבועות של יובש. התאווה הייתה ברקע. או בפועל, או כמשהו שאני כל הזמן מפחד ממנו.
גם כיום, אני מוצא את עצמי אומר לאשתי כלאחר יד, מה? אני אחסום את כל הסמרטפון לחלוטין? הרי בעבר, בשל ההתקדמות שלי בתוכנית לא הייתי צריך חסימות אגרסיביות שחונקות את החיים אלא רק חסימות המהוות תזכורת לחוסר האונים. אז מה? ואם מישהו יראה את החסימה? מה הוא יחשוב עלי? הרצון שלי להיות נורמאלי, להיראות נורמאלי. הפחד שלי שיחשבו שאני מתמודד עם תאווה.
וכך, הבושה מתגברת על האחריות, ואני טומן את הראש בחול. עד ההתקף בו הכל מתפרק. ואני שואל את עצמי: איך זה קרה לי? איך הצלחתי בתחכום כה רב לפתוח את החסימה הזו? אבל עמוק בלב אני יודע. מעולם לא התכוונתי לחסום באופן הרמטי. החורים נשארו פתוחים, הבושה הפנימית גברה על הצורך לעשות את מה שנדרש.
כיום, אני שם לב, ה'נכונות' אומרת לי גם דבר נוסף: המאבק הבסיסי ביותר בצעד הראשון המחודש שלי אינו בתאווה. המאבק הוא בפוזה. אם אני רואה שאני נמשך למשהו שמזיק עלי. עלי להימנע מלאפשר לעצמי לגשת אליו (כמובן שאיני יכול להצליח בלא להיעזר בקבוצה ובכוח עליון, אבל זה כבר צעדים שתים ושלוש, לא צעד אחד). לא משנה באיזה מחיר. לא משנה מהן המשמעויות. אם אני מגלה שאין ביכולתי לעמוד במצב מסוים, או עם אמצעי תקשורת מסוים. הדבר מראה שאין ביכולתי להשתמש בו, רק להיום. העובדה שלפני חודש הדברים נראו אחרת אינה רלוונטית. היום. מה יהיה עוד חודש? עוד חודש נשאל את הספונסר ונראה מה קורה. אבל רק להיום, איני מסוגל. עובדה. העובדה שמדובר בעובדה היא עובדה חסרת רחמים. אי אפשר להתווכח עם התקפי האובססיה שפקדו אותי בשבוע האחרון. ההתמודדות שלי, היום, היא אם איפה שאני היום. ומה יהיה עם מחר? מה יהיה עם פוזת המחלים שלי? מה יהיה עם המציאות הדתית שאני כל כך רוצה להיות שייך אליה? מה יהיה עם התדמית הפנימית שלי כמישהו שכבר 'עבר' ועכשיו הוא צריך להמשיך ולהקתדם. רק להיום זה לא משנה. היום, אני מתמודד עם מה שקשה לי היום.
זו פשרה של הנכונות.
הנכונות לעשות את מה שצריך. היום.
