מי אשם בהתמכרות שלי?
שאלה מוזרה. מה זאת אומרת מי אשם? אני. "לעולם יראה אדם את עצמו חציו זכאי וחציו חייב... רשות כל אדם בידו..." הרמב"ם עומד לידי, במבט חמור סבר, ומורה באצבעו על ליבי. אני. לא אף אחד אחר. לא אבא. לא אימא. לא האינטרנט. לא הרחוב. אני. רק אני.
ובאותו מבט חמור סבר הוא פונה אלי ואומר - 'נו...לא מספיק כבר? קח אחריות. תפסיק כבר. קדימה, קח את המושכות על החיים שלך ותתקדם הלאה. ובכלל, אולי תעסוק בדברים משמעותיים ולא בחומר החשוך והאפל הזה?'.
כאן אני מתחמק ממבטו, לא מסוגל לשאת את האחריות הזו ובורח לנסות להחזיר את מה שפספתי בזמן שנעלם לו, או שאני מישיר מבט דומע, ומנסה להתייצב.
כן, זה אני. כן, הפעם זו הפעם האחרונה. כן, אני לא אעשה את זה יותר. א-ני לא אעשה את זה יותר. ממשיך לצעוק בתוך מוחי. א-נ-י ל-א א-ע-ש-ה א-ת ז-ה י-ו-ת-ר. לעולם. לעולם. לעולם. לעולם. לעולם.
וכך אני מקבל על עצמי את גזר הדין. אני אשם. ואני אקח אחריות. ויעיד עלי יודע תעלומות שאני באמת לוקח אחריות, ויעיד עלי יודע תעלומות שלפחות נכון לעכשיו כמו שכותב המגיד משנה על הרמב"ם, אני באמת מתכוון לזה, בכל ליבי. זו לא עדות שקר. כעת איני יכול לשאת את ההיסטוריה שלי, תרתי משמע. אני מוחק באדיקות כל רמז, זורק כל בקבוק, חוזר ל'עוגיות' בדפדפן ומוחק אותן באופן ממוקד, פונה לתפילה, לחיזוק, לשיחה איתו, לשפוך שיח. הפעם זה יהיה אחרת.
ומשהו בי מכחיש, באופן הכי עמוק שאפשר. מכחיש את ההיסטוריה הממשית שלי. את העובדה שזו לא הפעם הראשונה שצעקתי ככה, את העובדה שגם אז זה היה כנה, וגם אז המגיד משנה התייצב לפני כיסא כבודו והודה בפני בית הדין של מעלה בכנותה של תשובתי באותו הרגע, את העובדה שמשהו בכנות הזו לא מצליח להיות מתורגם למעשה, כי ברגע שנפתחת אופציה, שעון החול מתקתק. את העובדה שהעסק הזה חזרתי כל כך, עד דכא.
אני מוחק את זה. מתמקד באחריות. ביכולת. בבחירה החופשית. מתחזק באמונתי בטובו, בטובי, בטהרתה של נשמתי, נושם אוויר ומנסה שוב.
כאשר כעבור יומיים, או שבועיים, אני מתייצב שוב לפני כיסא הכבוד, ומבקש מחילה וכפרה, ושוב ושוב ושוב, משהו שם נסדק. נוצרה אשמה שאליה לא כיוון הרמב"ם. נוצרה אחריות שאליה לא פילל. במקום אחריות על התיקון, אני מתחיל להרגיש אחריות על מי שאני. המעבר האיטי הזה, הוא שגורם לאחריות שלי להפוך מאמצעי לחיזוק ולשינוי, לזעקה נואשת, לבושה שאין ממנה מפלט, כי 'אנה מפניך אסתר, מה אצעק מה אצטדק מה אדבר'. וכך, במקום לומר 'אני קלקלתי ואני אתקן', אני חש כי עמוק עמוק בתוככי נשמתי, אני מקולקל. במקום לומר 'מעשי מעוותים, אשנה אותם', אני מרגיש כמעוות שאינו יכול לתקון, ובמקום להאמין כי אמש היה משוקץ לפני המקום, והיום אני אהוב וחביב, אני מרגיש משוקץ, אמש, היום ומחר.
התהליך הזה, כך אני מבין היום, הוא שהפך את חוש האחריות שלי, שאני משתמש בו בהצלחה יתרה בתחומים אחרים, לכלי של הרס עצמי. זה, כך אני סבור, החלק אותו לא מבינים ה'לא מכורים' ומרבית הרבנים המייעצים לנופלים בכללם. הרגע הזה בו כשאומרים לי 'אתה יכול' אני מרגיש שהם פשוט לא יודעים על מה הם מדברים, הרגע הזה בו אני בהלם מעצמי, מהבור החדש אליו הגעתי, קהות החושים שאופפת אותי כשאני נשאב במערבולת אל הגבול שדמיינתי שלעולם לא אתקרב אליו, או אחצה והנה החלק החושב במוח שלי רואה את הידיים מקלידות, את המספרים, את האפשרות קורמת עור וגידים...ואני מפחד, אבל מרגיש כאילו שמו שמיכה על הרגשות שלי, ואני פשוט ממשיך, לשם, בפחד באימה אך גם ברתת וזיע של תשוקה, בלוע בתוך משהו שאיני יכול לצאת ממנו.
הרגעים האלה, הם שהופכים את האשמה שלי לכלא. למשהו שכל דבר אחר בעולם מחוויר לעומתו. זה כבר לא משנה אם אני לומד תורה, אם אני נחשב כתובת לעזרה לאנשים רבים, אם אני חברותי ומוצלח ואהוב בעיני בני אדם. זה כבר לא משנה אם ההצלחות שלי, באופן רשמי, נתפסות כמרשימות. הכל חיוור. הכל תלוש. רק שם יש חיים, ורק שם יש אימה. ורק שם איני יכול לשאת את עצמי, אבל רק שם זה הכי הכי אני שיש, והאשמה רודפת אותי, עם השאלה 'איכה' - אייכה? איכה? איך זה קרה לי? איך הגעתי לכאן? איכה נעשתה התועבה הזו? למה?
כאן אני נשבר. לעתים חוזר בדמעות אל אבי שבשמיים בורח ממני אליו, ומתפלל שהפעם יסלח, שהפעם יבין, שבור.
לעתים אני מנסה לחזור לשגרה. מתפקד. כולא את הרגשות, אם אף אחד לא ידע שאני מותש ומיואש, זה לא יהיה קיים.
לעתים אני מנסה לכפר. לעשות דברים.
זה השלב בו אני כבר מרגיש שהאחריות הזו כבידה עלי מדי, אבל איני יכול לברוח ממנה.
כלוא.
*
כשנפגשתי עם התוכנית, ושמעתי על הביטוי 'אשמה רעילה' לא הבנתי בהתחלה מה הבעיה באשמה, הרי היא הייתה הכלי שלי לנסות בכל זאת, אפעס לעשות משהו, איך אפשר לוותר על האשמה, על האחריות, הרי זה באמת אני, שגיריתי עצמי לבטלה, ושהשחתתי זרע, ושהרצתי את רגלי להרע, וזה באמת אני שהתוודה ווידוי פה ושסיקר את עיניו, ותעתע בעצמו ובאלוהיו. ופתאום אומרים לי שמשהו עקום בכל החוויה הזו, היא חלק מהבעיה, חלק מהמחלה. היא היא אחד המוקדים העמוקים ביותר לכאב שבחיי. נשאלתי - 'חשבת להתאבד'? ופתאום חשך עלי עולמי.
פתאום משהו בי קלט מה ההמשך של האשמה הזו, לאן הניסיון לרצות את המגיד משנה והרמב"ם הולך להוביל אותי.
בהתחלה עניתי 'לא' באופן מוכני, כי באמת אצלי באופן אישי הייתה חוויה חזקה של הצלחה, שאיזנה ופיצתה, כביכול, אך עם מעבר הזמן, ונפילת חומות ההכחשה הבנתי כי אי שם, עמוק בירכתי התודעה, ריחפה לה התודעה הזו, של 'למה לי חיים', עוד לא הגעתי אליה. לא. אבל האחריות והאשמה היו כה כבדים - 'לפתח חטאת רובץ'.
התחלתי להבין שהשימוש ב'אני בוחר' 'אני אשתנה' 'אני אלחם' 'אני אתחזק' 'אני אתגבר' ושאר ניסיונות לחיזוק עצמי, הם למעשה סוג של סכין שאני נועץ בתוך ליבי, וכל כישלון, כל מחלה וכל תקלה, היא עוד סיבוב של הסכין. והנה אמרתי שאני לא אמעד. ומעדתי. הסכין הסתובב חצי ס"מ, והנה אמרתי שאכתוב בפורום ולא כתבתי, עוד חצי סנטימטר, והנה אמרתי לאימא שלי שיותר לא אסנן אותה, והמשכתי, שלושה ס"מ...
ההבנה הזו, במקביל לעבודת הצעדים, החלה לחלחל פנימה ולשנות את התפילות שלי, את המוטיבציות שלי, ולמעשה את כל הדרך בה אני מתמודד עם העולם. עבורי תפילת השלווה היא למעשה המפתח לשאלה הזו - האם אני מתמודד כרגע עם משהו שכישלון בו נתפס כמעיד על זהותי (ואז עלי לקבל בשלווה ולעשות את צעדים 1-3) או שאני מתמודד כרגע עם משהו שאני מרגיש שכישלון בו יצמיח אותי וילמד אותי (ואז אני באומץ לשנות - ומתמודד עם צעדים 4-7 או עד 9, תלוי בהקשר).
אחריות עבורי, הפכה להיות מילה רגישה, היא, כמו 'להתחזק' וכמו 'צריך' הפכו להיות מילים אלרגיות. זה לא שאני לא צריך, ושאין דברים שאני מתחזק בהם, ושאני לא לוקח אחריות. אבל השימוש התכוף שעשיתי במילים האלה, וברגשות האלה של החיזוק העצמי בעבר, והתוצאות המרות של השימוש הזה, פשוט מקשה עלי לשאת אותם כמו שצריך. לכן, לפעמים אני משתדל 'לדלג' על המילים האלה, בבחינת כוונתי רצויה אך מילותי אינן רצויות, מתוך ידיעה שיום אחד, אחזור גם לשם, כפי שאחזור יום אחד לתחושת האשמה המטהרת של יום הכיפורים, במקום האשמה הרעילה שאיני יכול לשאתה עוד בחיי אפילו לא שעה אחת.
במקום האחריות וההתחזקות והמלחמה גיליתי סוד, סוד שקלותו דומה לקלותה של התשובה בה התנחמתי בעבר, כל כך קשה לביצוע וכך כך פשוט. האחריות שלי אינה לרצות, האחריות שלי אינה להצליח, האחריות שלי היא לבקש עזרה.
עומק החוויה של השינוי הזה קשה מאוד לתיאור. התוצאות, התפקוד, הנראות, ההצלחה, ההישג, הכיבוש, טהרת הלב, לב הבשר במקום לב האבן, ושאר הדברים אליהם התחננתי בעבר, ועליהם ניסיתי לקחת אחריות, הוזנחו. האחריות שלי הרבה יותר פשוטה - לקבל את ידו הפשוטה, ואת שליחיו הנאמנים, ולתת להם לעשות את מה שאני מתקשה לעשות לבד.
כיום, כשאני שומע דיבורי אחריות, אני עדיין מתכווץ באלרגיה, ואני מניח שחלק מתגובותי כאן ובמקומות אחרים מושפעים מכך. זה קשה. לחזור לשפיות, ואני מקווה שאלוהים ישחרר אותי אף מן הכיווץ הזה, רק למחר. עם זאת, מעבר לאלרגיה לפעמים אני רוצה לצעוק, בזעם, בתסכול, בכאב, ביאוש, בכל אותה הכנות שבעבר זעקתי את נשמתי לאלוהים - למה? למה אתה כל כך רוצה לפתור את זה לבד? למה אתה לא מסוגל לתת למישהו אחר לעזור לך שם? עד כמה עמוקה הבושה שלך במה שעשית עד שאינך מסוגל להאמין שמישהו יכול לראות את זה ולהאמין בך ובחייך, עד שאתה חייב להישאר שם, בצל האנונימיות של הפורום, או בצל האנונימיות של 'האורחים' בפורום, או בצל האנונימיות של השיתוף הלא כנה, אתה לא רואה עד כמה זה מזיק לך? עד כמה הבדידות והאשמה רעילות עבורך? איך אתה מדמיין שיש לך בכלל ברירה?
והזעקה הזו, שנזעקת החוצה, כלפי אחרים, משקפת למעשה אותי עצמי. את הקושי שלי לבקש עזרה, את הקושי שלי לחשוף את החולשות הכל כך מרגיזות שמתלוות לחיים שלי, ואת התסכול העמוק מכך שאני מרגיש לפעמים שמה שעשיתי כל כך מטומטם וכל כך ילדותי וכל כך מטופש, וכל כך מלחיץ ומביך ומפחיד, שאיני מסוגל להעלות אותו על דל שפתי וכל מה שאני מעוניין הוא לשכוח אותו.
זוהי האחריות שלי. האחריות לפתוח את הכאב הזה, בפני אלוהים ואדם, ולהאמין.
האחריות להאמין בעצמי, בחיי, בנשמתי. אך לא באופן בו חשבתי בעבר - כשניסיתי להאמין בטוב שלי ולהעמידו אל מול הרע שבי. האחריות שלי היא להאמין שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה. אפילו בפורנו שבתוך הפורנו, אפילו בקטגוריה שבתוך הקטגוריה, אפילו בווידאו שבתוך הצ'אט, אפילו שם, נמצא איתי ה' יתברך, ושליחיו הנאמנים, אותם הוא העביר באותם מדורי גיהנום, והוציאם מגיא צלמוות על מנת לאפשר לי להאמין שהוא שם, ושיש מוצא.
זוהי האחריות שלי. האחריות לשחרר.
לקריאת התגובות בפורום לחץ כאן
