מחשבות על מאה ימי נקיון
אני כותב מתוך רגשי אסירות תודה לאלוקים, שימינו הפשוטה נגעה בי וקיבלה אותי והכניסה אותי לתוכנית המופלאה ולחברותא המיוחדת הזאת.
אני כותב כי, כפי שהספונסר שלי אומר לי לא אחת, ההחלמה היא מתנה אלוקית שעלינו המחלימים לחלוק עם רענו. אז היום הזה שבו אני מציין מאה ימים של נקיות, של ניצחון הולך וגובר על התאווה (לאט לאט ולא בלי עליות ומורדות, שהרי אני כשלעצמי – מכור הייתי ומכור אשאר... ), של שיפור משמעותי בעולמי הרגשי במובנים רבים מאוד בחיי היום-יום שלי – היום הזה אני מבקש לחלוק כמה מהחוויות-התובנות שלי במהלך מאה ימי ההחלמה.
אני מתפלל שאכתוב מתוך מקום של החלמה, ושהדברים שייכתבו יהיו דברים של החלמה.
רק להיום.
אולי אחד הכלים המשמעותיים ביותר – בהתחלה במיוחד, אבל גם כעת במידה רבה וחשובה.
גיליתי, לאט לאט אבל באופן עמוק יותר ובהיר יותר, שכאשר אני מנסה להמתין לעתיד או ליצפות אותו, לשלוט בו או להגות ולתכנן אותו – אני לא יודע איך "לאכול את זה". אין לי שום דרך להתעסק עם "ניהול העתיד" בלי להיכנס למקומות החולים של פחדים, קינאה, טינות, רחמיים עצמיים, דמיונות-שווא ודימוי עצמי שלילי. והמקומות הללו מובילים אותי ישר לשימוש...
הדברים אמורים במיוחד בנוגע לתהליך החלמה. אני לא מסוגל לקחת אחריות על העתיד; מעשה כזה מפחיד אותי, מאיים עלי, מכניס אותי לציפיות שווא, להרמת ידיים ו—לנפילה... כמה פעמים החלטתי ש"זאת הפעם האחרונה, לעולם לא עוד"; ואז, כעבור שעה, או יום, או יומיים הגעתי לעצמי שזו הבטחה שמעבר לכוחי, ואם כך – הבה נשתמשה?! בלי סוף! זוהי ההיסטוריה שלי היום-יומית בעשרים השנים האחרונות.
אבל עם היום הזה הרבה יותר קל לי להתמודד, ואם גם היום הופך לארוך מדאי לסבלנות וליכולת הספיגה (הנורא "פגועי שימוש") שלי, (וגם זה קורה), אז עם השעה הנוכחית, מחצית השעה הקרובה. יותר קל לי בראש להתמודד עם פיסת זמן קטנה, בעזרת אלוקים, בעזרת החברים. זה לא מספר גרנדיוזי ובלתי סביר של "חודש" או "שנה" או "כל החיים", שקשה לי בתוך תוכי להאמין בו ואז אנימתייאש ממנו. בסך הכול על מה מדובר? על היום הזה. אני מרגיש שזה אפשרי (אחרי מאה ימים אני גם יודע שזה אפשרי), וזה נותן לי כוח. לסבול את הקריז.
כנות.
כנות עצמית וכנות בחשיפה עם חברים (אלו הם שני פריטים שונים אך חיוניים) הן גם תכונות שמסייעות לי מאוד. הן מסייעות לי להבין שמשהו בראש שלי, כשזה מגיע לאיזשהו הקשר מיני, משובש לגמרי. זה לא קל להיות כנה, (למשל עד היום הזה היה קשה לי להגדיר את עצמי בקבוצות כ"סקסהוליסט" והסתפקתי לומר ב"מכור למין ולתאווה", זה כאילו אותו הדבר, אבל עבורי משהו בתואר "סקסהוליסט" היה נשמע לי יותר בוטה וחריף, התביישתי קצת ממנו, והיות שהייתה לי אופציה להימנע ממנו, נמנעתי. היום – אסירות תודה - הייתה הפעם הראשונה שהחלטתי להשתמש בתואר הזה).
ככל שהייתי כנה לגבי פעולות קטנות (או גדולות אך נורא מביישות) שנבעו מתאווה, כך הרגשתי שההחלמה שלי עולה דרך טובה יותר. כך, כששיתפתי ש"אדיבותי" באחת הסעודות המשפחתיות לקרובת משפחה לא הייתה אלא נביעה ממקום תאוותני, כך כשהייתי כנה עם עצמי שמושא תאווה במקום בו אכלתי גורם לי לריגוש שאני לא באמת מוותר עליו – (ומשכך חדלתי לאכול באותו מקום למעלה מחודש). וכך בעוד הרבה הרבה מקרים.
הכנות העצמית הזאת היא גם אספקלריה שמראה לי בבהירות וחדות עד כמה ההתמכרות שלי היא לא רק בעת השימוש, אלא משהו בראש שהתעוות.
עקביות בפעולות.
מאז שהתחלתי לבצע את פעולות הקריאה בבוקר (כפי שהציעו לי מן ההתחלה אבל בתחילה נמנעתי והייתי מבצען לסירוגין במהלך היום), להתקשר לחברים על הבוקר ובמהלך היום, לסמס או התקשר בקביעות כל פעם שאני מרגיש שאני פועל ולו במעט ובזעיר אנפין על התאווה – אני מרגיש שזה הקל עליי להיות מחובר להחלמה.
רד עלה, עלה ורד.
יש עליות ומורדות בדרך. כבר בהתחלה, כשהייתי משתף חברים וותיקים בזמנים של קריז, היו אומרים לי: אל דאגה, יש ימים קשים יותר ויש ימים קלים יותר. לאט לאט, רק להיום תישאר נקי. זה מה שחשוב. ברגעים כאלו – לא הבנתי איך יכולים להיות ימים קלים. יש תאווה בעולם!! איך ייתכן שאני אהיה אדיש לה??
וכשהייתי משתף אותם בזמנים של רגיעה ושל הקלה, הם היו אומרים לי: אל דאגה, יש גם ימים קשים יותר. גם אחרי רגיעה, באות סערות. אבל גם אותן ניתן לצלוח. ולא הבנתי: אני כבר מחלים. זהו, הגעתי לנקודה שהאובססיה הרבה יותר שקטה.
ואיזה סערות באות אחרי השקט!
אך אסירות תודה לאלוקים, לתוכנית, לחברותא, לחברים, לספונסר, לפעולות – אכן, גם אותם ניתן לצלוח. עובדה.
פעולות הפוכות.
אוהו, פעולות הפוכות מצדיקות פוסט בפני עצמו... אבל באיזשהו מובן, זה הלב של העניין. להפסיק לקחת, להתחיל לתת. כשאני עושה משהו שלא רציתי לעשות, משהו שנותן לאשתי, לחברים – במיוחד ברגעים של אובססיה או של טינה – פלאים מתחוללים... זו גם הדרך שלי ללמוד לעשות את רצונו ולא את רצוני... אבל כבר ארכו הדברים, אז אסיים בדבר אחד נוסף, חשוב מאין כמוהו.
דברים טובים קורים.
כן, כמו שכתוב בספר הלבן, אחרי תקופת נקיון מסוימת שלא פעלנו על האובססיה – הטינות מתחילות לצוץ. ועוד איזה טינות!
אבל, בראתי יצר הרע בראתי לו תבלין. אילו צעדי 4 ניתן לבצע! איזה חיבור והחלמה חברים נותנים בתגובה לצעדי 4 הללו! איזה פלא זה להרגיש שיד נעלמה נכנסת ללב שלך, נוטלת משם את הטינות המאררות, ומושכת ביד אמונה חומר מאלחש, כך שכל תחושות הזעם והנקמנות והכעס מתפוגגות באחת כאילו מעולם לא היו שם.
והשיפור בזוגיות! והשלווה הנפשית! והקבלה העצמית!
החיים משתנים ללא ספק. לאט לאט. צעד אחר צעד, אבל זה קורה. אני פשוט מרגיש את זה.
