החיים כמסע
חסנו הנפוץ לקשיים הוא שהם מפריעים ומיותרים, וכפי הנראה בכלל טעו בדרכם, לא היו אמורים לנחות עלי, התכוונו להגיע אל מישהו אחר. לבעיות אנחנו מדביקים אשמים, בני המשפחה כמובן, שותפים עסקיים, אלוהים, שלא פטר מהן, והמטפל שלא פתר אותן.
כעס מתעורר במיוחד אם אותו קושי שהיית סבור ש"גמרת" איתו, צץ שוב ושוב; כבר החלפת אישה, פעמיים, ועדיין אין שקט בזוגיות. הילד פשוט מחפש להסתבך עם המורים. הבוס אטום. וכן הלאה.
קשיים מפחידים אותנו וגורמים לתחושת חוסר אונים וייאוש. הם מרוששים את משאבינו הרגשיים ומחלישים אותנו גופנית. בהימצאם נחוש עייפות, רצון להסתלק, בלבול ובושה. את עצמנו נחווה כבלתי ראויים לחיבה או חמלה.
לאחרים בודאי שלא יהיה לנו להעניק – שק האהבה שלנו מרוקן בזמנים קשים. מה גם שבכלל לא מגיע להם, הרי בהשוואה לצרות שלנו, שפר עליהם גורלם.
אך לקושי נועד תפקיד חשוב בהתפתחותנו: ללמדנו להתמודד עימו ולייצר פתרונות, וכך הוא הופך אותנו ליותר מסוגלים. עם כל קושי שפיצחנו גדלנו, החכמנו, ונתקדם לכיתה הבאה בבית ספר כוכב ארץ. זהו מסע החניכה, המתמשך. אם לא הצלחנו להתמודד ולפתור את הקושי, הוא יציק ויגרום סבל – מערכת היחסים תידרדר, המצב הכלכלי יורע וכו'. וברצותנו להפסיק את הסבל, נתאמץ ונשתכלל ונמצא פתרון. במילים אחרות, הסבל מדרבן ומאיץ תהליכי התפתחות וריפוי.
אם נמקם את הקושי בחיינו באופן זה, תחת לראותו כישות אכזרית הקמה עלינו שלא באשמתנו, יוקל לנו. במקום לראותו כעובדה מרה נבין שהינו חלק המשולב בתהליך שעלינו לעשותו. אם נראה בו הזדמנות לעבודת חקירה פנימית, בכלל הרווחנו; ההתנהלות שלנו תהפוך אמיצה, נגיע אל לב לבו של הקושי ונגלה שם את פחדינו. כאשר נתבונן בהם ונחקור אותם, הם יקטנו בהדרגה.
אנשים מגיבים בתדהמה ובכעס כשקורה דבר "רע" בחייהם. כאילו נחתם עימם חוזה לחיים ורודים ומתוקים, וכשמתברר שאינם כאלה, החוזה כמו הופר. אלא שמעולם לא נחתם חוזה שכזה. ולהיפך, זו דרכה של הדרך, שהיא זרועת חתחתים, והחוזה הוא דווקא להיתקל בהם.
למשל פרידות, מדברים יקרים, מאנשים אהובים. מכאיב, עצוב. כיצד יתכן שאדם שהיה כה קרוב אלינו וליווה אותנו ברגעינו היפים והפחות יפים, איננו עוד? חלה, נפטר, בחר ללכת.
כמו נלקח איבר מגופנו, חלק מנשמתנו. הוא אמור היה להיות עדיין בחיינו – לתמיד בחיינו. אלא שככל שנמשיך להיצמד לאותו אדם, ככל שנתעקש עליו, כך נפנה עורף לזרימה הטבעית של החיים.
כי החיים רצופי פרידות, אנחנו מתפצלים כל העת מאנשים ומדברים, הם נכנסים לחיינו, שוהים בהם זמן מה וממשיכים הלאה במסעם, ואנו במסענו. מין תנועה אינסופית שכזאת. אנחנו נפרדים מהילדות שלנו, מהורינו הצעירים שמזדקנים, ומתישהו מהצעירות של עצמנו. אנחנו מתנערים מדעות ותפיסות ששימשו אותנו בנאמנות ומאמצים אחרות תחתן. עוזבים מקומות מגורים. מכוניות, תכשיטים, חברים, שאיכשהו כבר אינם בעולמנו. ולבסוף, גופנו היקר שעשה את שלו במשך כמה עשרות שנים, גם אותו נשיל מעלינו ונפנה לדרכנו.
באופן פרדוקסלי דווקא כאשר אנו מתנגדים ונלחמים – בעצמנו, באנשים סביבנו ובעולם - אנו גולשים לדפוס קורבני משוכנעים שהמציאות האכזרית שוב התעללה בנו. ההתנגדות לדברים שמעבר לכוחנו לשנות, גורמת לנו להטיח את הראש בקיר, ואז לרחם על עצמנו. אך אם נצפה במציאות החולפת על פנינו מעט מבחוץ, ממרחק, אם ניצור מרחב של שקט בינינו לבין הדרמה מתוך הבנה שהסבל הינו מרכיב בסדרי עולם, ניפגע פחות. תוך כדי חציבה נלמד את עצמנו, נבין עד כמה מערכת האמונות שלנו מושתתת על פחדים ויוצרת אותנו גרסה גמדית של עצמנו. נחקור את הפחדים ואת מקורם ונגלה שאותו קושי שראינו בו אויב – מחלה, מחסור, אובדן וכן הלאה – אינו אויב. האויב הוא הפחד מפניו.
נתחיל להכיל את הפחד. נתרכך אל עצמנו. נעמוד על קרקע חדשה ומעניינת של אומץ. ובדיוק כאשר נתחיל להאמין שקרקע זו איתנה, היא תישמט מתחת לרגלינו, ושוב נהיה באזור הפחד. וקר שם וחשוך. אולם אם נתעקש לחקור את החשכה והקור פעם אחר פעם, הרגשות הטעונים הפוצעים יתחלפו בשלווה רבת חסד. זהו בית הספר. זה מסע החניכה.
מדובר בשינוי מצב תודעה. לחיות יותר ויותר באזור החקרני, שרוולים מופשלים לקראת כל דבר שהוא שמגיע מן העבר, ההווה או העתיד. במילים אחרות, פחות ופחות נגדיר מצבים כנוראיים ומטילי אימה ויותר נראה בהם הזדמנות לחתירה אל הבנה הולכת ומעמיקה, הולכת וגובהת. ונתמסר לחקירה בסקרנות, בתום ובהתלהבות.
כשאדם חווה קושי ושרוי בפחד, הוא חש בלתי ראוי ונוטה להתרחקות והתכנסות פנימה. השינוי שבהתייחסות אל קושי והפיכתו מאויב לאוהב, יפסיקו את הבושה ותחושת הנחיתות ויעצימו את ההזדהות והחמלה אל האחר. כאשר החיים הופכים למסע חקירה, זה – הסבל – הולך ומתמעט, והקושי יכול להחוות כהתנסות מרתקת. עד כדי כך.
בקרוב ביימיי. אמן.
