מבחן המרשמלו - גירסת המכורים
תהליכים פסיכולוגיים הם בדרך כלל מורכבים מאוד, וקשה עד בלתי אפשרי למצוא מבחנים פשוטים שיתנו תשובה מכריעה לשאלות כמו מה המניעים של אדם או איזה תכונה תשפיע באופן מוחלט על המשך החיים. אפילו מבחנים שמקובלים מאוד כמו מבחן למדידת מנת משכל (IQ) הוא לא חף משאלות כמו את מה בדיוק זה בוחן והאם יכול להיות שהוא מושפע מכל מיני גורמים אחרים כמו למשל תרבות. יוצא מן הכלל הוא מבחן המרשמלו שפיתח פסיכולוג (יהודי) בשם מישל.
הנה התיאור של הניסוי מתוך ויקיפדיה:
ניסוי המרשמלו הוא ניסוי ידוע הבודק את העקרון. בשנות ה-60 של המאה ה-20 נבדקה קבוצה של בני ארבע בניסוי. לכל אחד מהם ניתן מרשמלו כשהובטח להם שיקבלו מרשמלו נוסף, רק אם יוכלו להמתין 20 דקות לפני שיאכלו את הראשון. חלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין וחלק כן. לאחר מכן עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות ומצאו שבעלי היכולת להמתין היו סתגלניים יותר ואחראיים יותר (על פי סקר הורים ומורים). בנוסף, הם צברו ממוצע של 210 נקודות יותר במבחן יכולת לימודית SAT.
כפי שמסתבר, היכולת לדחות סיפוקים היא מרכיב חשוב ביותר בהצלחה בחיים. אם אני מעדיף הכל "כאן ועכשיו", קרוב לודאי שבסוף זה ישפיע עליי ויהיה לי פחות ממי שמוכן להמתין ולקבל יותר במועד מאוחר יותר. הגישה הזאת של "כאן ועכשיו" בלי להתחשב בתוצאות היא כמובן מרכיב חשוב בדפוס של התמכרות פעילה, כיון שאני מעדיף את ההקלה הרגעית שנותנת לי התאווה עכשיו, על פני התוצאות שיהיו לכך מאוחר יותר. אמנם לא בדקו האם הנחקרים במבחן המרשלמו שלא הצליחו בדחיית סיפוקים הפכו למכורים, אבל אני מרשה לעצמי לנחש שאם היו בודקים - התוצאות לא היו מפתיעות...
אבל אני לא בן ארבע (וגם לא אוהב מרשמלו), והבעיה שלי עם דחיית סיפוקים היא לא חדשה, ולמרות זאת אני חושב שיש לי הרבה מה ללמוד מניסוי המרשמלו, בכך שלפעמים אין צורך בחפירות ארכיאולוגיות כדי לדעת מה המצב שלי, ואפשר להסתפק בסימנים פשוטים ביותר.
אז מהו מבחן המרשמלו שלי כמכור? אצלי זה היד הנשלחת אוטומטית לפלאפון. הניסוי הוא פשוט: אם סיימתי את העבודה במשרד מול המחשב, יצאתי לרכב והדבר הראשון שאני עושה כשאני נכנס לרכב זה להוציא את הפלאפון כדי "לבדוק מה חדש", אז אני במצב לא טוב. אם לעומת זאת אני מסוגל לצאת למסעדה עם הילדים ולהשאיר את הפלאפון באוטו מתוך הבנה שהעולם יצליח להסתדר גם בלעדיי - אני במצב טוב. זה נכון ברכב ובמסעדה ונכון בכל מקרה אחר.
למה זה עובד? פשוט מאוד. ההתמכרות עבורי היא קודם כל בריחה, ולכן ניתן למדוד את זה על ידי הבריחה הטבעית שלי אל הסמארטפון. ההיפך מבריחה זה להיות נוכח, להיות מחובר, וזה מתבטא בכך שאני יכול לחיות עם עצמי בנוחות, בלי לחפש הסחת דעת קבועה אותה אני מוצא בפלאפון. אם אני יכול להיות נוכח ומחובר ברגעים הקטנים של החיים, אז לא אחפש בריחה ברגעים הקשים יותר שבהם אני רוצה להשתמש בתאווה.
עבורי זה עובד תמיד, ואני משתמש במדד הזה הרבה. כשאני רואה שהסמארטפון משתלט לי על החיים, אני מבין שזה לא קשור בכלל לסמארטפון ולא לחדשות, אלא לכך שאני בתוכי פנימה רוצה לברוח מעצמי, וזאת נורה אדומה שנדלקת כדי להזהיר אותי מהמשך ההתדרדרות.
