שאלה של מחיר
צריך לומר בכנות - לא בטוח שכדאי להפסיק להתאוות, לאונן או לפורנן. המחירים האישיים והסביבתיים גבוהים, וזה כולל כמעט כל תחום: בגוף, בנפש, ברגש וכמובן ברוח. בתחילת דרכי, כשהמצוקה שלי רק גדלה ונאלצתי לשלם מחיר גבוה והולך שאלתי אותי לא פעם את השאלה הזו. בשורות הבאות אתמקד במה שנדרשתי לשלם בבואי אל ההחלמה. אתפלל כתמיד שיהא לתועלת ואדגיש – אין בכוונתי חלילה להחליש אף אדם. אני כן בא לסקור את אחת הצמתים המשמעותיים שלי בהחלמה ומסקנותיי, ולהציב מראה מציאותית בפני אלו שאולי עומדים בפני אתגר דומה.
הסממנים הראשונים 'להחלמה' הופיעו מיד. מהשניה (ליתר דיוק, בתוך פחות מ 24 שעות), שקיבלתי על עצמי 'עול תוכנית' המצב הנפשי, הרגשי והפיזי שלי הידרדר. למעט אמונה ותקווה קלושים שאני בכיוון נכון לא היה לי במה להיאחז. ייתכן ואשמע הזוי אבל התאווה נתנה לי יציבות. משויתרתי עליה "הרווחתי" התפרצויות בכי, דיכדוך, בילבול, עייפות, ולפרקים גם סוג של אדישות לחיים. אפאטיות. ירדתי מיידית במשקל - הכפלתי את כמות הקפה והסיגריות - ואז העליתי את הקילוגרמים האבודים פלוס פלוס (בליסת שוקולד, אלא מה?!).
אחד הגורמים המאיימים ביותר על שלוות נפשי היה 'אבדן כושר עבודה'. כן, נסיגה בעבודה. לרגעים כאלו ואחרים הפכתי ללא יעיל. לעיתים קרובות תפסתי את עצמי בוהה בחלל האוויר בלא תנועה, כשלמעשה התעסקתי "בהעלאת גרה" מחשבתית של התרחשויות שונות. לא הצלחתי להתרכז במטלות פשוטות, ומעל לכל איבדתי במהירות סבלנות. חששתי ברצינות שמבלי משים אפגע באחרים. התפוקה שלי ירדה. אין לי מושג מה היה קורה לי אילולא מנהל העבודה שלי היה המכור המחלים שהביא אותי לתוכנית (עוד אכתוב על כך), אורך הרוח שלו עמד לצידי, אבל בתוכי סבלתי. זה לא התאים לי. המבט שלי עלי היה נורא. "מה טוב בהחלמה הזו? אפילו את העבודה שלך אתה לא מסוגל לעשות"...
היו לי גם רגעים מביכים של חוסר עניין במיניות עם אשתי. אין אונות מנטלית ופיזית. שנים שנסעתי על 'אופנועים חדישים' במהירויות מטורפות, ופתאום אני אמור לקרטע על קורקינט... שלא לדבר על אינטימיות. רגעי השקט המביכים "בשיחות הזוגיות" שאולצתי להשתתף בהן התרבו. לא משנה מה ניסינו, זה פשוט לא הלך. גם כשניסינו "לעשות הליכה" ולשוחח יחד. ניסיון שכשל. כשל, כיון שכשהיא אמרה משהו שלא התאים לי, הגברתי בהתרסה את מהירות הליכתי והפערים ביננו התרחבו. גדלו יחד עם תסכולה של שותפתי "לשיחות" ולהליכות עד שחדלנו מהן.
ואז גם הגיעה "ההתפתחות המבורכת" ביחסי אנוש.. בבת אחת, הפכתי לרגיש ופגיע. כל הארה תמימה נראתה לי כמו ניסיון חיסול. שלא לדבר על ביקורת מפורשת שהרגישה "סיכול ממוקד". לא נעים לומר, אבל היו לי ימים שכל מילת ביקורת חדרה ישירות לליבת האישיות שלי, ערערה את יציבותי הנפשית, וגרמה לתהות שוב ושוב בקשר למידת שפיותי. בכנות אכתוב שלא הכול היה שחור, היו לי גם רגעי נחת (מעטים!), אבל בסך הכול לא יכולתי לקבל את העובדה שלכל ברנש הבא עימי במגע יש את היכולת לפרק אותי.
כאמור, את מחסה התאווה נטשתי, ולא היה לי לאן להימלט ממני. הלכתי איתי לכל מקום. המקומות היחידים אליהם כן "ברחתי" היו חברים, קבוצות ותוכנית. הפסקתי להעמיד פנים, מותש מהמאבק הפנימי בין מה שהרגשתי לבין מה שרציתי להרגיש וגם ממה שלא רציתי להרגיש, שחררתי את חרצובות לשוני, ורכשתי לעצמי עוד "אוהבים". דידיתי כפיל במוזיאון חרסינה וצלעתי את חיי היום יום מתוך תחושת בדידות ותסכול. ברגעים אלה ונוספים, התאווה קראה וקרצה לי. הגעגוע שהבטיח ולא הרפה, סיפר לי סיפורים מרשימים. שוב ושוב שאלתי אותי ואת אחרים האם מחיר ההחלמה משתלם.
כשצעדתי הבנתי שהשאלה היותר נכונה בשבילי היא אחרת. שעדיף שאשאל האם "מחיר השימוש משתלם". אז גם בחסדו של אבאל'ה אוהב תפסתי שכול "הטרפת" הזו היא ריבית והצמדה שהתאווה גובה ממני על ימי השימוש בה.
ומחיר ההחלמה? האמת, שאין לי עדיין תשובה, אני ממשיך לנסות...
לקריאת התגובות בפורום לחץ כאן
