רק שהילדים שלי לא יגיעו לזה...
אחת הדאגות הגדולות שיש לי, ואני די משוכנע שהיא משותפת לכל אחד שמתמודד עם ההתמודדות שלנו, היא הדאגה לילדים שלנו - מה עלינו לעשות כדי שהם לא יהיו במצב שלנו? אנחנו שעברנו ועוברים את הסבל הזה, רוצים להבטיח שהילדים שלנו יגדלו נורמלים בלי הכאב, ההתמודדות, הנפילות, הנסיונות וכל מה שזה מביא איתם.
כשאני חושב על הילדים שלי, אני שואל את עצמי האם היה משהו שההורים שלי עשו או לא עשו והיה יכול להיות מה שהוביל למצב שלי. אני שואל את עצמי האם היה דבר ספציפי שגרם לי להגיע לאן שהגעתי, והאם הוא היה קשור להורים שלי?
כשאני כנה עם עצמי אני די בטוח שלא היה שום דבר שהם עשו שבגללו הגעתי לאן שהגעתי, אבל אולי היו דברים שהם יכלו לעשות ולא עשו, שהיו יכולים לעזור לי שלא להגיע לכאן. במילים אחרות: אני לא מאשים אותם בשום אופן במצב שלי כי לא הגעתי לכאן בגללם, אבל יכול להיות שהם היו יכולים לעזור לי כדי למנוע את זה.
חשוב לי להבהיר שכל אחד הוא שונה, ויש בינינו מי שיכול להצביע באופן ברור על מה שהביא אותו לשימוש בתאווה מעבר לכל ספק סביר. למשל מי שעבר התעללות מינית בילדותו, יכול להצביע על כך כגורם סיכון, ואפילו מי שעבר התעללות גופנית או הזנחה על ידי ההורים או המורים, יתכן שיוכל לתלות את המצב בכך. אבל אני לא עברתי התעללות מינית וגם לא גופנית, וההורים שלי תמיד נתנו לי מה שהורים צריכים לתת, ובכל זאת הגעתי אל התאווה שהרסה את חיי במשך עשרים שנים. לכן, מה שאני מחפש עבור הילדים שלי זה לא רק את הגורמי סיכון, אלא בעיקר את הגורמים שיכולים להגן עליהם.
מה היה יכול להגן עליי בתור ילד או נער מתבגר? אני חושב שזה בעיקר הרגשה של פתיחות וקבלה, במקום סגירות והפחדות. אם בתור נער מתבגר הייתי יכול לבוא להורים שלי או למורים שלי ולספר להם עם מה אני מתמודד, מתוך ידיעה שהם יקבלו אותי כפי שאני - נראה לי שזה היה מוציא את העוקץ מהתאווה והופך את השימוש בה למשהו שהייתי יכול להתמודד איתו, או יותר נכון - היה הופך את הנפילות לכאלו שלא היו גורמות לי להמשיך ליפול עוד ועוד עד למצב שלא יכולתי להפסיק והם הרסו לי את החיים.
אין ספק, אוננות או צפיה בפורנו הם נושאים קשים לעיכול, ולא תמיד הורים יודעים או מסוגלים להתמודד עם ילד או נער שמגיע ומספר להם שהוא עושה דברים כאלו, אבל הדרך היחידה שאני מכיר להתמודד עם זה היא דוקא הקבלה והפתיחות, ולעומת זאת גישה שבה זה הופך להיות סוד נורא ואיום, רק תגרום לבעיה לגדול עוד ועוד.
אז מה אני יכול לעשות כדי שהילדים שלי לא יגיעו למצב הזה? להיות פתוח איתם, ולתת להם את ההרגשה שהם יכולים לספר לי כל דבר שהוא, ולא משנה כמה זה גרוע - תמיד אקבל אותם כפי שהם ותמיד הם ימצאו אצלי אוזן קשבת וגם הרבה קבלה וחמלה. זה לא תמיד קל, אבל זה יכול להיות מה שיעשה את ההבדל עבורם. אני צריך לעבוד על עצמי היטב וליצור איתם קשר של פתיחות אמיתית, כדי שהם יידעו וירגישו שאני באמת מתכוון למה שאני אומר, כי רק אז הם ייפתחו וידברו ברגע האמת. לא מספיק שאומר להם שהם יכולים לדבר איתי, הם צריכים להרגיש את זה, וזאת העבודה האישית שלי.
