הרעילות של האשמה והבושה
למה יש כל כך הרבה אנשים דתיים וחרדים שמתמודדים עם הבעיה הזאת שהם לא מצליחים להפסיק את השימוש בתאווה? האם לא היה אמור להיות לנו הרבה יותר קל, כיון שאנחנו יודעים את הבעיה ובאמת רוצים להפסיק? תשובה אחת תהיה שיש יותר חילוניים שיש להם בעיה, אבל הם לא רואים את זה בתור בעיה. זאת כנראה תשובה נכונה, אבל אולי היא לא כל הסיפור, ואולי דוקא בגלל שאנחנו רוצים כל כך להפסיק - זה מה שגורם לנו באופן פרדוקסלי את הבעיה שבגללה אנחנו לא מצליחים.
בואו נראה הפרעה דומה לשלנו מתחום האוכל. ישנן שני סוגים של בעיות, אחת נקראת אנורקסיה והשניה בולימיה. ההבדל ביניהם הוא בעיקר בתוצאה. גם באנורקסיה וגם בבולימיה יש רצון חזק מאוד לא לאכול ולהיות רזים, אבל באנרוקסיה הרצון "מצליח" ובבולימיה לא. המצב של מי שסובל מבולימיה דומה מאוד למצב שלנו כיון שיש רצון לא לאכול אבל ללא הצלחה, ויש מעגלים לא נגמרים של "נפילה" שלאחריהם הרגשה רעה והבטחה של "לעולם לא עוד", ניסיון להימנע מאוכל והחזקת מעמד עד הנפילה הבאה - וכך הלאה והלאה.
הנה מתי זה הופך להיות מעניין: שתי ההפרעות פוגעות בעיקר בנשים אך אנורקסיה היא מחלה שמוכרת בכל העולם, והשוני ממקום למקום ומתרבות לתרבות הוא רק הסיבה לרצון להיות רזה, כאשר בעולם המערבי זה כמובן אידיאל היופי ובמקומות אחרים זה סיבות אחרות. לעומת זאת הבולימיה מוכרת אך ורק במקומות שאליהם הגיעה תרבות המערב עם אידיאל היופי (הנשי) של רזון. ישנו תיעוד של מקומות בהם לא היה אף מקרה של בולימיה עד שבני המקום נחשפו לתרבות המערבית וביחד עם האידיאלים הגיעה גם ההפרעה של בולימיה.
כיצד אישה הופכת לבולימית? החוקרים סבורים שזה מתרחש כאשר הרצון להיות רזה לא מצליח, והנפילה גוררת רגשות קשים שמביאים לסחרור בלתי נגמר. ככל שהרצון להיות רזה גדול יותר, כך האכזבה כתוצאה מחוסר הצלחה כואב יותר, ואז מופיעים רגשות של אשמה ובושה, ואלו לא רק שלא עוזרים לפעם הבאה להצליח יותר להתאפק מול הרצון לאכול, אלא גורמים לאכילה רגשית מופרזת יותר, שמביאה לרגשות קשים יותר...
זה נראה מוזר אבל למעשה יוצא שאנשים שלא נחשפו לאידיאל של רזון ולא ניסו להיאבק עם עצמם, אכלו פחות מאלו שניסו בכל כוחם להמנע מאכילה ככל האפשר.
אם "נתרגם" את זה למצב שלנו, מסתבר שדוקא בגלל האידיאל של חיי קדושה וטהרה, אז כל שימוש בתאווה הפך להיות כמובן כואב הרבה יותר מאשר אצל מי שזה לא הפריע לו אף פעם ולא אכפת לו. הבעיה היא שהכאב הזה לא גרם לנו להשתמש בתאווה פחות אלא דוקא יותר. הסיבה היא כפי שראינו בגלל שהנפילה מגיעה עם הרבה רגשות של אשמה ובושה שאין לנו דרך להתמודד איתם אלא רק באמצעות נפילה נוספת (שכמובן לא פותרת כלום ורק מגבירה את העוצמה של הרגשות השליליים).
הפיתרון הוא ללמוד להתמודד עם הרגשות האלו, ולהבין שלמרות שנראה שהם חיוביים ועוזרים לנו להמנע מנפילה, האמת היא שהם דלק שמניע את הנפילה הבאה. לכן, במקום להרגיש בושה ואשמה, אנחנו משתפים חברים אחרים שנמצאים באותו מצב, והקבלה שלהם אותנו כפי שאנחנו גורמת לנו להרגיש פחות את הרגשות האלו, וזה סולל את הדרך להחלמה ונקיות.
