כל החיים רק להיום?
חבר שאל בפורום:
נרשמתי לפה ביום ראשון, אני עכשיו בחופש ויש לי המון זמן להיות פה ולקרוא ב"ה וזה בהחלט מאוד עוזר (ב"ה מאז שאני פה אני נקי).
אבל למעשה זו לא הפעם הראשונה שהתוועדתי לאתר הזה, מצאתי אותו פעם ראשונה, לפני יותר מ4 שנים ומיד ברחתי. חזרתי אליו כמה פעמים, ותמיד נרתעתי לאחור, למרות שמאוד רציתי להפסיק, ואולי דווקא בגלל שמאוד רציתי. אסביר עם דוגמא מהחיים שלי עצמי.
עד לפני כ3 שנים הייתי מעשן, הפריע לי מהמון סיבות, ולמרות שהייתי סהכ נער, לא הצלחתי לראות את עצמי מפסיק, עד שמישהו סיפר לי על הספר "הדרך הקלה להפסיק לעשן". לא יודע מי כאן מכיר, אבל הדרך הזו היא באמת קלה, והיא מציעה גישה שנראית לי הפוכה בדיוק מהגישה של האתר פה. אם כאן כל הזמן אומרים לך:"אתה מכור, אתה חולה, עוד יהיו לך נפילות", אז שם כל הזמן אמרו לי:"אתה לא באמת מכור, חברות הסיגריות הן אלה שסיפרו לך שאתה מכור, פשוט תפסיק, ואין שום סיבה בעולם שתחזור לעשן".
כיום לפעמים קשה לי להאמין עד כמה הייתי משועבד לסיגריות, וההרגשה הזאת היא פשוט מדהימה.
לעומת זה, כשאני נכנס לכאן ורואה אנשים שנקיים 3 שנים ועודיהם "מכורים", ואומרים "רק להיום", עם כל ההערצה (הבאמת ענקית) באיזה שהוא מקום זה מזעזע אותי. האם נגזר עלי כל שארית חיי לגרד עוד יום נקי? האם לא יבוא אף פעם יום, שבו אוכל לתחם את המאבק הזה לתקופה מסויימת בחיים שחלפה עברה לה? אין איזו "דרך קלה"? לא קלה במובן שלא דורשת מאבק או וויתורים, אני מוכן לוותר על המון,אבל אני רוצה שיגידו לי שיום אחד אקום בבוקר, ולא אאמין שהעזתי לעשות מעשים כאלה.
אולי אני מדבר בגאווה. יש שיגידו שאני מתריס נגד שמיא, הלא ככה נבראתי ואולי עלי להשלים עם זה, להיכנע כמו שראיתי שאומרים פה.
בכל מקרה כרגע זו אולי הסיבה שאני לא פונה מיד לכל הכלים באתר. הזעזוע הזה. אני מגשש כאן בפורום, מדי פעם פורק, אבל עוד לא רוצה צעדים, או טלפונים, בטח שלא מפגשים.
חבר ותיק מגיב:
שלום חבר יקר וברוך השב,
אנסה להציע לך זווית מעט שונה על הדברים, וגם אם היא לא בהכרח משקפת את מה שכולם כותבים כאן, אולי היא תועיל לך.
כשאני אומר שאני חסר אונים, מה בדיוק הכוונה כאן? אפשר להסתכל על זה בשני אופנים. הראשון הוא כמו בשאלה שלך - אני מכור וכל יום הוא מאבק נצחי וככה אשאר כל החיים. השני הוא כמעט הפוך לגמרי - גיליתי שיש לי בעיה שאמנם תישאר לכל החיים, אבל אם אני עושה כמה פעולות פשוטות אז החיים שלי רגילים לחלוטין.
ההבדל בין שתי האפשרויות דומה לאפשרות בין אבחון של מחלה חשוכת מרפא (נניח ניוון שרירים) לבין אבחון של סוכרת. מי שאובחן כחולה במחלה חשוכת מרפא כמו ניוון שרירים, יודע שזהו - אם לא יתרחש הנס ותימצא התרופה, הוא נידון לכל החיים למצב הזה שרק יילך ויחמיר, ומוטב לו לקבל את המצב ולהפיק את המקסימום ממה שיש לו, מאשר להתכחש לכך כיון שזה במילא לא יעזור. לעומת זאת האדם שאובחן כחולה בסוכרת, לא באמת אמור להפוך למסכן אלא רק להבין שמשהו השתנה והוא צריך כעת לשנות כמה דברים בחיים שלו, אבל מעבר לכך - הוא יכול להמשיך בחיים רגילים לחלוטין עד יומו האחרון.
המצב שלי הוא כמו האדם שאובחן כחולה בסוכרת. אני אמנם חסר אונים וזה אומר שאם אשכח שיש לי בעיה מסויימת וארשה לעצמי לצרוך "קצת תאווה" אז אהיה בבעיה, אבל לעומת זאת כל זמן שאני זוכר את זה אז אין הבדל בין החיים שלי לבין החיים של אדם רגיל, אולי למעט העובדה שאני פשוט זהיר יותר.
ועוד הערה אחת אחרונה. ברור שכל אדם הוא שונה, ואי אפשר לומר שכל מי שמתקשה עם הענין של התאווה הוא מכור או אפילו שהוא חסר אונים. ברור שישנם רבים שיש להם קשיים, אבל הם יכולים להתגבר עליהם, אם לבד ואם על ידי קצת עזרה נוספת. האתר שלנו נותן מענה לכולם, ולכן המדריך מתחיל עם כלים שמתאימים לכולם. אז אולי הקבוצות לא מתאימות לך, אבל אתה יכול לקחת כלים אחרים ולהשתמש בהם ולשתף כאן על המסע שלך, גם אם אתה ממש לא מתחבר לגישה של הכניעה והצעדים.
לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן
