מכונת אספרסו

איש אחד הלך הלך, נתקע במכונת אספרסו, נפל ואמר: "איזה נס!"

כניעה

הכניעה איננה חולשה, היא הגבורה האמיתית. עד עכשיו לחמתי באחרים והשליתי את עצמי שכל חלקי האישיות שלי בצד שלי, הכניעה הביאה אותי  לספירת הכוחות מחדש, אם יש צורך להילחם בצדדים באישיותי אלחם גם על כך, למסור גם אותם לקב"ה בתוך שלל הרצונות, תאוות, קשיים ונסיונות.

להוריד ת'משקפיים. בשבילי זה לא מדרייגעס, זה חיים

כבר כמה חודשים שאני הרבה פעמים מוריד ת'משקפיים. ברחוב. כן. פשוט ללכת איתם בכיס. מה, הצטרפתי למועדון הצדיקים? ממש לא. אני מוריד, כי אין לי ברירה. כי אני לא יכול שלא. כי אני חסר אונים מול מה שיש שם ברחוב.

והאמת, זה די מעצבן. להוריד, לשים לשנייה כדי לראות את הלוח רכבות, ולהוריד. ואז לשים כי מישהו קורא לי, ולהוריד. ובכלל- מת מפחד שמישהו שאני מכיר יראה אותי - מה זה? זיו נהיה צדיק? הולך בלי משקפיים?  לא מבין איך הם יכלו לעשות את זה, הצדיקים אז בישיבה. ככה, ללכת ברחוב בלי לראות כלום... הרי שנים רבות פינטזתי את עצמי אחד מהם. כזה שגם כמובן לומד תורה בגדלות ובכלל ומצליח בכל דרכיו. ואז, בשנים הרבות ההם של השימוש היומיומי, של הייאוש והכאב העמוק, לא היתה בכלל הווא אמינא להוריד - כי מי אני? אני אעיז לשים את עצמי במדרגה שכזאת? קודם תקום מוקדם/ תלמד תורה בהתמדה/ תקפיד על דקדוקי הלכות.... ואז נגיע לפרישות וצדיקות שכזו. יש שלבים בהתפתחות הרוחנית... מדרייגעס...

היום אני עושה את זה ממקום אחר לגמרי. עבר מספיק זמן, כשאני בתוכנית, כדי שאחוש את הכאב והפחד שנוצרים אצלי מלגימות והמבטים ברחוב חזקים מספיק כדי להתגבר על כל המניעות וההצדקות למה לא להוריד. אני מוריד כי אני לא יכול שלא. כי הניתוק, הפחד, ההרס העצמי שעוטף אותי אחרי שעה ברחוב עם משקפיים, פשוט בלתי נסבל יותר. ואין לזה שום קשר למצבי הרוחני הכללי, או לכל צורת התנהגות אחרת שלי. אני מבין היום שלי זה נכון, אז אני עושה את זה. וזהו. 

אז מה? מצאת את הפיתרון? להוריד את המשקפיים? ממש לא. הפעולה הזאת היא עוד פעולה בשרשרת פעולות שאני עושה, פעולות שנובעות מחוסר האונים שלי. שהן מוכרחות כתוצאה ממצבי כחסר אונים מול התאווה. אין לי ברירה. אני חייב לשמור על מפוקחות, כדי לאפשר לעצמי שלווה ונכונות לפעולות החיוביות שלמדתי בתוכנית - לתפילות, לכתיבה, לקשר עם הקב"ה, לקשר מועיל עם חברים, לשינוי חיובי בכל אורחות חיי, בקשר שלי עם אשתי והילדים שלי, ובכל האתגרים שעומדים בפני.

והאמת, הבנתי עוד משהו לאחרונה. אם אני לא מחובר, אם אני לא מתפלל תוך כדי, תפילה שלווה וכנה, אם אני לא עושה עוד פעולות תוך כדי היום, של שיתוף כנה עם חברים, של עבודת צעדים, של נתינה לסביבה - אז לא רק שהאין משקפיים לא עוזר, אלא אפילו להפך. אם יש בי כעס ומרירות ואני מרוכז בעצמי, ולפתע אני קולט שאני מחפש תאווה ברחוב - והדבר היחיד שאעשה זה להוריד את המשקפיים - זה יהיה יותר גרוע. כי מכונת הפנטזיה שבראש שלי תתחיל לעבוד. ואז - מה שעקום יתיישר, מה ששטוח יתמלא, מה שזקן יהיה צעיר לפתע בארבעים שנה...

אני רוצה להרבות פעולות רוחניות שיקדמו אותי, שיתנו לי שלווה וחיבור. יש הרבה הזדמנויות לפעולות כאלה בשעה של הליכה ברחוב ונסיעה ברכבת...

חשבון נפש

הבדיקות היכן הייתי שנה שעברה והיכן אני עכשיו וכו' מסוגלים רק לשבור את האדם, (ורק החזק בנפשו מותר לו לעשות בדיקות כאלו מפעם לפעם כדי לזרז את עצמו, אבל אין זה שייך לחשבון הנפש). וגם מי שלומד מוסר בגישה הזו עלול להישבר מלימוד המוסר עצמו. תפקידנו הוא רק לעבוד ולעבוד ולעבוד, אבל מה יצא מהעבודה זהו חלקו של הבורא ומנהיג לכל הברואים.