למה לי אופטימיות עכשיו?
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי אדם פסימי. כזה שמתכונן תמיד לכישלון הבא, שלא מסוגל להינות מהישגים.
טיפחתי את התחושה הזו במשך שנים, כבר לא זוכר את החיים בלעדיה. איך אתמלא תקווה בתוך שבועיים?
האילחוש שהתלווה אל השימוש המופרז וחסר האחריות בתאווה, הנמיך את הווליום של האופטימיות מזמן. כל כך חלש ששכחתי איך היא נשמעת. בא לי להגביר עד הסוף. להרגיש את החיים, לקחת בהם חלק. אבל למה מגיע לי בעצם? השחתתי המון. יותר מידי. פגעתי בעצמי, וחמור מכך - פגעתי ברגשות של אחרים, עם או בלי ידיעה. אולי מגיע לי להמשיך להיענש ולהעניש את עצמי על כך?
אני נושא על לוח הלב כמה צלקות מדממות. העבר נע בתוך ההווה: קשה לי להגיד לילד שבתוכי שמותר לו להרים את הראש כי שהוא שווה משהו, שמגיע לו שיאהבו אותו אהבה אמיתית, לא "אהבה" וירטואלית ו/או שיקרית.
טיפחתי את התחושה הזו במשך שנים, כבר לא זוכר את החיים בלעדיה. איך אתמלא תקווה בתוך שבועיים?
מאז התחילה הקבוצה המיוחדת הזו להתאסף מידי יום, חלו בי כמה תמורות חיוביות מאוד, ב"ה. כל יום נקי שעובר הוא מתנה מרגשת. דווקא הדיבור על אופטימיות ותקווה אתמול החזיר אותי לנקודה בה נזכרתי עד כמה אני פסימי מיסודי. מאיפה אחד כמוני יכול לשאוב תקווה? האם לאדם שפל כמוני יש סיבה הגיונית בכלל להיות אופטימי?
נזכרתי במצבים של חוסר תקווה מוחלט, ברצון אמיתי לסיים את החיים שלווה במעשים. למה אני עדיין פה בעולם?
זו ודאי השגחה פרטית, אין לי שום הסבר אחר. ה' נתן לי עוד צ'אנס, כנראה שהתפקיד שלי כאן עדיין לא הסתיים. אולי עמוק בפנים, מתחת למעטה הציניות, בחושך הגדול הזה, מפעמת תקווה שרק מחכה להתגלות. מבקשת ממני להאמין שאפשר לחיות אחרת, טוב יותר. שגם לי מגיע.
