מי אמר שאין יאוש בעולם כלל?
חבר כתב בפורום:
אני יודע מי אמר. לא יודע אם כבר מאמין בכך. לא יודע אם מאמין בכלל. לא מאמין לא בעצמי, לא בעולם, ולא בכלום.
אז נכון שטוענים פה שהמקום מיועד רק לאלו שהחליטו להפסיק, וכאן ימצאו סיוע, ולא לאלו שמחפשים סיבה למה להפסיק. אבל.. לעזאזל. הדברים קצת קשורים. אחרי כמה פעמים אתה כבר מתייאש מעצמך, ומתחיל לפקפק אם אתה בכלל רוצה בכך באמת.
בשביל מה?
חבר ותיק מגיב:
אני לא הולך לעודד אותך או לנסות לשכנע אותך שהאור קרוב והשמש נמצאת מאחורי העננים וכו', אני אישית לא התעודדתי בכלל כשאמרו לי משפטים כאלה, מה שכן אני רוצה לשתף אותך בכמה מילים על המסע שאני עברתי בחיי ואולי זה יתן לך תקווה ואולי לא, מתפלל שהבורא המיטיב שלנו יעזור לך וגם לי להתעודד קצת.
אם להיות כנה עם עצמי אומר שאני תמיד חיפשתי סיבה למה לא להפסיק, הייתי מחפש בכל מקום אפשרי היתרים למה מותר לי הלכתית להמשיך להשתמש עם התאווה, הרגשתי שהיא הדבר היחיד שמחזיק אותי שפוי פה בעולם עם כל הכאב והייאוש שחוויתי בו, לא הצלחתי להתמודד עם הכאב שצברתי ולכן חיפשתי דרכים שיקלו עלי להתמודד פה בעולם, והתאווה הייתה הדבר היחיד שגיליתי ובאמת עזרה לי קצת, הייתי מצליח להתנתק מעצמי לכמה שעות של שכרון חושים, בורח לכמה שעות של פנטזיות מול המסך המרצד, נופל, וחוזר ב'בום' למציאות הקרה והכואבת שלי, ועכשיו עם רגשות אשמה על העבירות שהוספתי לעצמי כי אני כזה רגיש ועדין ודפוק שלא יכול להתמודד ולהפסיק עם התאווה, הייתי מבקש מה' סליחה בלב לפעמים מוזיל דמעה או שתיים, ומנסה להירדם בתחושות ייאוש כשהשמש הזורחת כבר מבצבצת לה מבין חרכי התריס ומאירה את העולם שלא הפסיק להתאכזר אלי.
זה היה המעגל שלי במשך כמה שנים טובות, מעגל רגשות האשמה והייאוש שנלווה להם, כל הזמן חיפשתי פתח מילוט ממנו, זה לא הגיוני חשבתי לעצמי שה' - שאמרו לי שהוא אוהב אותי יאסור עלי דבר כל כך בסיסי בחיי, משהוא פה לא הגיוני, קראתי בכל מקום שמצאתי בספרים ובאינטרנט תשובות של רבנים על חטאי הנעורים, ואפי' שאלתי כמה מהם בצורה עדינה איך מפסיקים, ולא קיבלתי תשובה שעזרה לי מאף אחד, ורגשות האשמה המשיכו לאכול אותי גם שניסיתי לשכנע את עצמי שלי זה מותר כי אני כזה וכזה וכזה, וראיתי במקום מסוים שכל העונשים החמורים שכתובים על זה לא מדברים עלי, אבל זה לא עזר לי, משום מה עמוק בפנים תמיד אחרי שנפלתי הייתי מרגיש מדוכא ועצוב , מאד.
לפני כמה שנים בעקבות הכאב שרק החמיר וכל הדברים שמסביבי בחיי שסבלו בעקבות הדיכאון שלי, פניתי לאיש מקצוע שיעזור לי אולי להבין מה קורה איתי, למה אני מרגיש שאין לי סיכוי להרגיש טוב ומאושר, למה כל כך רע לי.
זה היה תהליך ארוך, שאפשר קצת לקרוא עליו בסיפורי האיש אבל בקצרה אומר שגיליתי שהמחשבות שלי גורמות לי לראות הכל שחור, שדיבור על המצוקות והחוויות הקשות שעברתי הקלו מאד ושחררו אותם קצת ממני, שכשהייתי כנה ושיתפתי מישהוא שחשתי ממנו אמפתיה והזדהות לסבלי, במה שאני מרגיש בפנים, זה עזר לי, זה גרם לי גם להיות אמפתי כלפי עצמי, לקבל את עצמי עם כל הדפקטים והדברים הרעים שחשבתי שעשיתי, להבין שבאמת עברתי כמה דברים לא קלים וזה בסדר שכואב לי, וזה אפילו בסדר שהתמכרתי להרגלים לא בריאים שעזרו לי לסחוב איכשהוא את החיים עם המשא הפנימי שסחבתי איתי כל הזמן, ואני לא אשם בזה שאני לא מצליח להפסיק, כי אני צריך להתמודד עם כמויות עצומות של כאב פנימי ומחשבות כואבות.
זה עזר לי מאד להבין את עצמי, הבנתי למה אני ממשיך ליפול, הבנתי מה גורם לי להרגיש כל כך רע, וכשהמשא הפנימי השתחרר לאיטו עם הזמן והטיפול, הרגשתי איך אני מתחיל להרגיש פחות ופחות צריך את ההקלה הזאת שהתאווה נתנה לי.
לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן
