אין יאוש

- 'מה קרה לך? למה אתה כל כך עצוב ומיואש'? שאל החסיד את חברו המדוכדך. - 'שלא תדע מצרות. אין לי אשה, אין לי ילדים, אין בית, אין פרנסה, אין בריאות, אין חברים, בקיצור המצב קשה'.. - 'אבל האם אינך יודע מה שרבותינו לימדו אותנו: "אין יאוש בעולם כלל"! עודד החסיד. - 'אוי, זה רק מה שהיה חסר לי. עכשיו גם יאוש אין!'...

לא לבד

כשאנו משתפים אחרים בדברים הטובים, השמחה שלנו גדלה על-ידי כך; כשאנו משתפים אחרים בדברים הרעים שקרו לנו, המטען השלילי הזה הולך ופוחת. לראשונה בחיינו, אנו לא צריכים לחוות דבר לבד.

המחשב והאינטרנט אינם הבעיה

יש אנשים שלא הולך להם עם מחשבים. תמיד המחשב שלהם לא נדלק, או לא כבה, התוכנות לא פועלות כמו שצריך, האינטרנט לא מתחבר, הדיסק און קי לא עולה, המסך מהבהב, והתקליטור לא מנגן.

הם בדרך כלל הסיוט של כל טכנאי מחשבים. כמה פעמים אפשר להסביר שכדי שהמחשב יידלק כדאי לחבר את התקע לשקע וללחוץ על הכפתור המתאים? או שכדאי לשים את התקליטור עם הצד הכסוף כלפי מטה?

בז'רגון של המחשבים קורים לתקלות כאלה PEBKAC, ראשי תיבות שפירושם: problem exists between keyboard and chair

ובתרגום לעברית: קיימת בעיה בין המקלדת לכיסא.

הרבה שנים חשבתי שהבעיה שלי היא במחשב - שהוא מושך אותי, שיש בו אינטרנט, שהסינון לא יעיל. אז עבדתי קשה כדי לבצר את הסינון. התקנתי תוכנה שמכבה את המחשב מוקדם. מצאתי דרך לגרום לחיבור האינטרנט שלי לפעול בזמנים מוגדרים. ניסיתי להתקין תוכנה כזו ותוכנה אחרת כדי לפתור את הבעיות של המחשב שלי.

היום אני מתחיל להבין, בחסד ה' לא מובן מאליו בכלל, שמקור הבעיה הוא בכלל בין המקלדת למשענת. כלומר בי. חשוב מאוד שהאינטרנט יהיה מסונן, אבל "קו הגנה לעולם ייפרץ", ולכן כדאי לחשוב מה אני עושה כדי לקדם את ההתקפה שבוא תבוא.

והאמת שזה נכון לא רק ביחס למחשב, אלא ביחס לכל החיים. התרגלתי לחשוב שאם רק הייתי נולד להורים אחרים, בסביבה אחרת, אילו הייתה לי משכורת אחרת או ילדים אחרים, אילו הייתי גר במקום אחר - כל הבעיות שלי היו נפתרות. ואילו רק הייתי מדתל"ש או בורח להונולולו או מתאבד הייתי נפטר מהמשא הכבד הזה של החיים.

הבעיה שגם באפשרות הקיצונית ביותר שהזכרתי, לא הייתי נפטר מהבעיה המרכזית. כי הבעיה המרכזית נמצאת בתוכי, בפגמי האופי שלי. הם ימשיכו ללכת אתי לכל מקום, עד שאפקח עיניים ואתחיל לנסות לטפל בהם.

זה ייקח זמן, זה יהיה קשה. זה כמו לפרק קיר ענק, לבנה אחר לבנה. אבל זו הדרך היחידה.

אבל יש משהו נוסף שהרווחתי. כשהאשמתי את כל הדברים שמחוצה לי, למעשה האשמתי שלא מדעת את ה'. בעצם כעסתי עליו מאוד, אפילו אם היה לי קשה להודות בזה. לא הסכמתי להכיר בכך שהוא מנהל את העולם ויודע מה הוא עושה, ואם הוא עושה כאלה פאשלות, שכולן מכוונות למרר לי את החיים, ברור שאכעס עליו.

אבל עכשיו, שאני מבין שהבעיה בתוכי, אני יכול להשתחרר מן הכעס עליו.

כעת אני יכול באמת לבקש ממנו שיעזור לי. עד עכשיו ביקשתי שיעשה את מה שנכון בעיניי, אחרת ממש אתאכזב ואכעס. עכשיו אני מבקש שיעשה את מה שנכון בעיניו.

רצונך ה', ולא רצוני.

צעד תשע: דוגמאות לכפרה מתמשכת

ואם חשבתי שביצוע הכפרות הישירות והלא ישירות סיימתי לעשות "כפרות", באה ההחלטה היומית של הצעד השלישי על שינוי בגישה שלי לחיים – לא עוד רצוני, מהיום ולהיום רצונו – והעמידה אותי על טעותי: שינוי בגישה הוא הוא הכפרה המתמשכת שלי. למדתי לתת תוקף מעשי "להחלטה על שינוי בגישה" באמצעות צעד שש וצעד שבע. פשוט עשיתי רשימה של פגמי אופי שמפעילים אותי בצורה שפוגעת בעצמי ובאחרים, התפללתי שיוסרו ממני ועשיתי הפוך מהם. בכל פעם שהרגשתי פחד ודאגה עצרתי להתפלל, ביקשתי ביטחון והשתדלתי לא "להשתדל מדי". כשהתעניינתי מדי בעצמי ובתוכניות הפניתי את תשומת ליבי לאחרים. כששמתי לב שאני מעוניין לקחת (במסווה של מגיע לי אכלו לי שתו לי), התחלתי לתת. כשהרגשתי מסכן ושקעתי לתוך רחמים עצמיים, עשיתי רשימה של אסירויותודה. תוך זמן הרגשתי שהגישה שלי משתנה, הקרובים אליי אמרו לי שיותר נעים להם איתי.

שינוי בגישה מול אשתי: רק אחרי זמן הבנתי שאת הכפרה מול אשתי התחלתי עוד לפני שידעתי כפרה מהי. העובדה שבאתי להחלמה (למרות שבאתי למעני ובשבילי, לא בשבילה!), והפסקתי להשתמש התחילה איזשהו הליך גם מולה. הבנתי עליי לקיים. לא רק להבטיח "לתקן" את הנישואין, לעשות. להתנהג אחרת. זו היתה (ועודנה), עבודה יומית. למשל, בין יתר הדברים שהיא נפגעה בהם מהתנהגותי היה האמון בבני אדם בכלל התחייבותי לכנות ולחיים בשקיפות ועמידה בהתחייבותי החלה לבנות את האמון מחדש. במעשיי ערערתי את תחושת הביטחון שלה? בדבקותי בתהליך האישי ובהתחייבויותיי הזוגיות היומיות סיפקתי לה תחושה של ביטחון. אני כאן כדי להישאר, לתת. להאמין. לכבד. לשאול. לאפשר. להבליג. לסלוח. לעמוד בדיבורי. לקבל אותה כמו שהיא בלי לשנות בה כלום. לא פשוט, אבל אפשרי. ישנו אחד ולו מלוא הכוח לסייע. למדתי שצריך לעשות סליחה, לא רק לומר אותה.

שינוי בגישה מול הילדים שלי: גם הם סבלו מההתמכרות שלי. לא בגלל שהייתי אבא מתעלל כמו בגלל שהייתי אב מתעלם. לצד רגעי אבהות נורמליים ונעימים, היו גם זמנים בעייתיים שבהם לא היית אבא או נוכח. לדוגמה כשנתקפתי באובססיה או ששקעתי בריכוז עצמי ולא ראיתי אותם ואת הצרכים שלהם. היו זמנים שכעסתי עליהם והפגנתי כלפיהם חוסר סבלנות, או שהענשתי אותם בנוקשות. מעבר לבקשת הסליחה על ההתפרצויות שלי, הייתי צריך לשנות את הגישה ביחס אליהם. לא פעם עצרתי תוהה וטועה לאחר שמצאתי את עצמי בקונפליקט בין חובת חינוכם לרצון לפייסם. לא נבהלתי. המשכתי לבקש ולקבל הדרכה והכוונה נקודתיים. לקח לי זמן לגבש את איזון ומינון שהתברר כנכון לי ולהם.

אכתוב בקצרה על העקרונות שמנחים אותי: אני מתייחס לאליהם כמו שהייתי רוצה שאבא שלי יתייחס אליי. משתדל להעניק להם חום. הערכה. חיזוק על ידי מילים טובות. כן, גם גבולות. ברורים. לא נוקשים ולא רופפים. בהתחשב בהשקפת העולם של הציבור אליו אנו משתייכים. אני משתדל להקשיב להם. לתת להם את התחושה שאני כתובת נגישה לשוחח על מה שקורה להם. גם אם זה לא נעים לי (תאמינו לי לא פשוט לשמוע מבן שלוש עשרה שהוא מעשן... עד יותר לא פשוט לי שהוא בא לספר לי את זה..). לדבר איתם. ללבן איתם יחד מה הם רוצים ומה הם לא רוצים.. ומעל לכל, למדתי שכשאני איתם, אני איתם. שום דבר אחר לא נכנס לזמן הזה. לפני כמה ימים סירבתי לעצור לאדם מוכר שרצה טרמפ. מבעד לחלון הפתוח צעקתי לו "מתי שאני עם הילדים אני עם הילדים", הוא הנהן בהבנה, החיוך של הבת שלי היה שווה מליונים..

שינוי בגישה ביחס לאלוקים: אחרון חביב, הייתי צריך לשנות את הגישה שלי ביחס לכוח העליון שלי. למדתי שבזמן השימוש התייחסתי בעיקר למידת הדין שלו והזנחתי את האהבה הרחמים והחמלה שלו כלפיי. הבנתי שאני צריך לעשות גם איתו הפוך. מפחד ממנו? מדבר איתו על זה.. מתפלל שיעבור לי.. מתלונן על התוכניות שלו? מודה לו עליהן.. עם הזמן הקלטתי שהטעות הכי גדולה שלי היא שאני לא מודה לו מספיק. על כל מה שהוא נתן לי..אני מנסה להתנהג איתו ממש כמו שאני מתנהג עם הילדים שלי. מספר לו הכל. מה שאני רוצה ומה שאני לא רוצה... (שעישנתי בגיל שלוש עשרה. וגם לפני כן.. ועשיתי עוד כל מיני דברים שאני מקווה שהילדים שלי לא יעשו...), ומבקש ממנו להראות לי את הרצון שלו ממני.

אה, וכשאני איתו, אני איתו.. לפעמים נראה לי שהוא מחייך אליי וזה שווה מיליונים.

לקריאת הפוסט המלא בפורום לחץ כאן

הערת המעשים

לא יזלזל כלל וכלל במעשים הטובים שעשה בענין הזה, אלא אדרבא יעודד את עצמו תמיד כמה חשוב כל הצלחה אישית וכל וויתור עבור הנושא הזה על אף המכשולות הרבים.