הקבוצה ברמת גן

שלום חברים,

הוחלט להקדים את זמן תחילת הקבוצה ל20:15 לעומת 20:30 שהיה לאחרונה.
זמן סיום הקבוצה נשאר כרגע ללא שינוי ב21:30

משהו חדש

אני יודע איך לחיות טוב יותר מאשר ידעתי אתמול, אבל פחות ממה שאדע מחר. היום אלמד משהו חדש.

ההבדל בין חוסר אונים לחוסר תקווה

הרבה פעמים אנחנו מרגישים רגע של חולשה כאשר אנחנו עומדים מול המציאות האובייקטיבית ומגלים שאנחנו פשוט חסרי אונים מול דבר מסויים. מה לעשות, אלוקים לא עשה אותנו כל יכולים, ובפירוש יש דברים (והרבה...) שהם למעלה מכוחותינו. זה יכול להיות דבר קטן כמו להיות תקוע בפקק תנועה בדיוק בזמן שהכי חשוב לנו להגיע בזמן לפגישה מכריעה, וזה יכול להיות דבר גדול כמו בעיות בזוגיות או בעבודה, וכמובן בעיות כלכליות או ח"ו בנוגע לבריאות. 

כאשר יש מצב שאנחנו לא יכולים לשלוט בו, ההגדרה הפשוטה לכך היא שאנחנו חסרי אונים. מחקרים על חיות מעבדה הראו שכאשר הן היו במצבים שלא יכלו לשלוט בהם, הם באמת נכנסו ל"דיכאון" והראו סימנים ברורים לכך שהם מיואשים. אבל כאשר רצו להרחיב את ההנחה הזאת ולהחיל אותה גם על בני אדם, התברר שזה לא נכון. בני אדם רבים שהיו במצבים שלא היתה להם שליטה עליהם, הראו בדיוק את ההתנהגות ההפוכה - הם הראו יותר כח רצון יותר יכולות כדי להתמודד עם המצב הבעייתי.

מתי אנשים כן נכנסו לדיכאון? כאשר הם היו במצב של חוסר תקווה. ההבדל בין שני המצבים האלו הוא עצום, למרות שהוא אולי נשמע קטן. חוסר אונים הוא מצב אובייקטיבי המתאר את העובדה שחסר לי כח בהתמודדות מסויימת. חוסר תקווה הוא מצב נפשי סובייקטיבי לחלוטין שבו אני מרים ידיים ומתייאש, בלי קשר לחומרת המצב. יכולים להיות שני אנשים באותו מצב בדיוק, אחד התייאש והשני לא. שניהם אולי חסרי אונים אבל רק אחד מהם חסר תקווה.

כיהודים מאמינים, אנחנו יודעים שאין מצב שהוא חסר תקווה, ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. האם זה אומר שיש לנו שליטה על כל דבר בעולם? ברור שלא. אלוקים ברא אותנו מוגבלים, ולכן הודאה בחוסר אונים היא בסך הכל הודאה בכך שאנו מכירים במגבלות שלנו כנבראים. אבל זה כן אומר שאנחנו מעולם לא צריכים להיות חסרי תקווה. לא משנה כמה המצב לא בשליטתנו, תמיד יש תקווה שהמצב ישתנה.

כאן נכנס אלוקים לתמונה. אדם שאינו מאמין בכלל, יכול להגיע בקלות ממצב של חוסר אונים למצב של חוסר תקווה, כאשר הוא מודה בכך שאין לו אפשרות לפתור בעיה מסויימת. לעומת זאת אדם מאמין, מעולם לא מאבד תקווה, כי תמיד הוא ממשיך להאמין באלוקים שיכול לשנות את המצב. לכן, הדבר הטבעי ביותר עבורנו כאשר אנו מודים בחוסר אונים הוא לבקש את עזרתו של אלוקים. לנו אמנם אין את הכח, אבל ישנו אחד ולו מלוא הכח. מי יתן ונמצא אותו היום.

הנהג

אני רק הנהג.

מישהו בנה בשבילי מערכת משוכללת שיכולה לקחת אותי למקום אחר, מקום יותר טוב מהמקום הנוכחי שלי, המערכת הזאת יכולה להגן עלי מפגעים חיצוניים, ולעזור לי לסחוב את המשא שעל כתפי,הוא נתן לי את המפתחות ואמר לי דרך צלחה. סע לשלום.

הרגשתי שאין לי מושג מה אני עושה אבל התנעתי ולחצתי על כל הכפתורים והדוושות בהתחלה, היה מפחיד, התקשרתי לחברים וביקשתי עזרה, הם שיתפו אותי איך הם התחילו לנסוע, וזה עבד גם בשבילי. התחלתי לנסוע, פתחתי קצת את החלון והרגשתי את האויר הצח ממלא את ראותי, הייתי בעננים, חשבתי שהגעתי ליעד כבר, זהו חופשי ומאושר, ואז הגיע מולי קיר שהתקרב אלי במהירות, נלחצתי, לא ידעתי מה אני עושה, שכחתי שאני רק הנהג, חשבתי שאני המערכת כבר בכבודה ובעצמה, ברגע האחרון נזכרתי שאני רק הנהג ויש לי הגה שאני יכול לסובב, ולזוז מהקיר, סיבבתי, והפעם בחסדי ה'  זה עבר בשלום. הווווווווווווו הוצאתי אויר, זה היה קרוב, יותר מדאי קרוב.

המשכתי בדרך, הגעתי לסמטה צרה, שלא יכלתי לעקוף, נלחצתי שוב, חששתי שהקירות ישרטו אותי, ואדמם, ואז שוב נזכרתי שאני רק הנהג, שכל מה שעלי לעשות זה ליישר את ההגה לכיוון הנכון, ולתת למערכת לקחת אותי ליעד, והיא לקחה, ואפי' לא נשרטתי בכלל בסוף. הייתי מאושר. 

זהו, נראה לי שאני כבר נהג מיומן, שמסתדר לבד, חשבתי לעצמי. באותו רגע הרכב הפסיק לנסוע, לא זז.

מה קרה חשבתי לעצמי למה אני לא מצליח להתקדם? למה אני מתחיל להתדרדר אחורה?

ואז שוב נזכרתי שאני רק הנהג. הסתכלתי על מד הדלק והבנתי, המיכל ריק, שכחתי שאני צריך למלאת דלק. מילאתי, והמערכת חזרה לפעול, ולקחת אותי קדימה הלאה במסע. פגשתי בדרך חברים שנסעו לידי לאותו כיוון, נזהרתי, השתדלתי לשים לב למערכת שלי, שתשאר בנתיב שלה, שלא תתקרב יותר מדאי אליהם, שלא אפגע בטעות בהם ואפגע בעצמי, במערכת שלוקחת אותי.

היו לי רגעים של עייפות, מותש מכל המשימות וההוראות שהזמן לימד אותי, רציתי לברוח, שמישהוא אחר יסיע אותי, ביקשתי מחבר שנסע לידי עזרה, שאלתי אותו - אתה מסכים בבקשה לעזור לי לנסוע? בטח הוא אמר לי, מה אתה צריך?

אני רוצה להצטרף אליך למסע, לנסוע במערכת שלך, אמרתי. זה לא מומלץ הוא אמר לי, המערכת שלי מותאמת בשבילי בלבד, היא לא יכולה לקחת עוד אנשים. אבל אני אשמח מאד שתיסע אחרי ואעזור לך לנווט בסיבובים ובין המהמורות שתפוג בהמשך. התאכזבתי קצת, חשבתי שהוא חבר אמיתי, אבל אז שוב נזכרתי שאני רק הנהג, ואם אני עייף זה סימן ששכחתי שלא אני סוחב בעלייה, אלא המערכת שנתנו לי לנהוג בה.

התעודדתי קצת ואמרתי לו אתה צודק, באמת אני רוצה להמשיך ולנהוג במערכת שלי לבד, אשמח מאד לנסוע אחריך.

ונסענו. ונסענו. ובדרך הצטרפו אלינו עוד חברים. והיה כיף. בדרך כלל... וכשמישהוא שכח שהוא רק הנהג, האחרים עזרו לו להיזכר, ועודדו אותו להמשיך ולנהוג בדרך המתמשכת. ואנחנו עדיין נוסעים.

התצטרפו אלינו?

נכתב על ידי חבר שהצטרף לקבוצות 12 הצעדים, כתיאור החוויה האישית שלו

התמודדות עם סקרנות

ובאשר למדת הסקרנות אשר גם היא בעוכרינו בהליכתנו ברחוב (וכמו שנאריך בזה יותר בפרק ה'), שמחמת הסקרנות למה שקורה באופן כללי ברחבי העיר משוטטים עיניו בכל הארץ ועי"ז נפגש בכל פינה ופינה עם נסיון של שמירת העינים, ולולי חסרון זה היינו חוסכים מעצמינו אלפי פעמים מלהיכנס למלחמה הזו עם היצה"ר; ע"ז העצה היא (מלבד העבודה בכלליות המדה) – להחליט החלטה גמורה ונמרצת לפני צאתו לרחוב שאין לו שום ענין לדעת מי הולך ברחוב ומה קורה שם אלא מטרה אחת היא לו להגיע למחוז חפצו ותו לא!