בור בלי תחתית
יותר ויותר מתבהרת לי הבעיה האמיתית של החיים שלי. לא הבעיה שלי עם התאווה, אלא הבעיה שהובילה אותי לתאווה, והבעיה שגרמה לכך שלא אוכל להפסיק את השימוש בתאווה. יש כאלו שקוראים לזה מחלת ה"עוד", אפשר גם לקרוא לזה בור בלי תחתית או אם רוצים להיות אופטימיים ולראות בכל דבר את הצד הטוב: המרדף אחרי האושר. לא משנה איך אני מכנה את הבעיה שלי, תמיד חיפשתי. מה חיפשתי? לא משנה, כל דבר שיעשה לי טוב, או לפחות כל דבר שחשבתי שיעשה לי טוב. והתאווה התלבשה לי על המרדף הזה כמו כפפה ליד, עם שכנוע עצום שהיא התשובה האמיתית לכך. הבעיה היחידה היתה שזה הפסיק לעבוד (או שזה לא באמת עבד אף פעם).
זה הקיף ומקיף כל צד של החיים שלי, ודווקא כעת, אחרי 392 ימים בלי תאווה, אני מרגיש את המרדף הזה חד יותר וברור יותר. העובדה שאני מתמודד עם המרדף הזה מבלי היכולת להפסיק אותו באמצעות שימוש בתאווה הפך את החיים למלאי משמעות מחד, אך מאידך לכאלו שכל דבר יכול לפגוע בי. הספונסר שלי אומר שזה כמו חולצה מאוד מלוכלכת, אז בהתחלה לא רואים את הכתמים הקטנים והם לא מפריעים, אבל ככל שמנקים יותר את הכתמים הגדולים, פתאום הלכלוכים הקטנים נראים בולטים ומכוערים.
הנה למשל תשומת הלב שאני צריך. מאז שהתחתנו לא העליתי על דעתי שאני צריך תשומת לב מאשתי. אם כבר, אני זה שנתתי לה. אבל לאחרונה אני שם לב שאני ממש זקוק לכך. מה השתנה? פשוט מאוד: בעבר כל צורך שלי בתשומת לב של אשתי היה מתמלא על ידי במהירות על ידי שימוש בתאווה, וכך לא פגשתי את עצמי, את האני האמיתי. הרי ברור שהעדפתי לברוח אל התאווה מאשר לעמוד מול עצמי במראה הפנימית שלי, לראות שאני נזקק ואז לקבל תשומת לב מאדם אחר. הרבה יותר קל היה לבחור בבריחה. קלטתי את זה כאשר השבוע אשתי אמרה לי בחיבה שאני בור בלי תחתית של צומי... וואו, כמה שזה יכל לפגוע בי, אבל זה לא. אני יודע שזאת המציאות האמיתית ושמח שאני מוכן לבקש ממנה את תשומת הלב במקום לברוח למקומות בהם ההתמודדות הרבה יותר קלה, אבל המחיר כואב מנשוא.
ככה עם אשתי וכך גם בעבודה ובהמון מקומות נוספים. תמיד חיפשתי עוד. הסתכלתי על אנשים רגילים בזלזול וטענתי שיש להם "חיים קטנים". לעומת זאת אני הייתי עסוק כל הזמן במרדף אחרי הפרוייקט הבא או אחרי הנושא הבא שבו אהיה מעורב. המרדף הזה הביא אותי להישגים מאוד מרשימים, אבל הוא הותיר אותי מרוקן. הספונסר שלי לימד אותי לא להתווכח לא עם המחלה ולא עם ההחלמה, אז אני מנסה לראות את הדברים היפים שצמחו לי מהמחלה ואחד מהם הוא באמת הדחיפה הבלתי פוסקת להתקדמות. חיפשתי אושר בכל מקום אפשרי, אם זה בלימוד תורה, אם זה בעבודה, אם זה בחיי הנישואין ואם זה כמובן... בתאווה.
אבל למרות שחיפשתי בלי סוף, ונראה היה שחיפשתי בכל מקום אפשרי, אף פעם לא מצאתי את מה שחיפשתי ונותרתי מרוקן. התאווה התאימה לי, כי בתאווה זה תמיד "עוד". אז מה שהתחיל עם אוננות פשוטה בשירותים בגיל 10-11, הפך די מהר לאוננות מלווה בפנטזיות (ומה זה פנטזיה אם לא מרדף אחרי "עוד"?), ואחר כך פרטנרים נוספים וכמובן פורנוגרפיה שהופכת יותר ויותר מפורשת. וכל פעם כשהחיפוש הסתיים ואני נותרתי מרוקן, זה רק הצית מיד חיפוש חדש אל המקום הבא שבו סוף סוף אמצא את מה שאני מחפש: להיות שלם.
מה שלא הבנתי הוא שאף פנטזיה או פרוייקט או הצלחה לא יעשו אותי מאושר ולא יפסיקו את המרדף שלי. אושר לא נמצא בפורנו ובתאווה, וגם לא בהצלחה, לא הצלחה חומרית ואפילו לא הצלחה דתית. המרדף האמיתי שלי הוא אחרי אלוקים. רק כשמצאתי אותו, גיליתי מה באמת חיפשתי. אלוקים נותן לי את האושר שחיפשתי והופך אותי לשלם.
