קום והתהלך

המנהל דורש מן העובד להסביר מדוע נתקע הפרוייקט!

העובד אומר: "תראה, תחנת אוטובוס היא מקום שבו האוטובוס עוצר. תחנת רכבת היא מקום שבו הרכבת עוצרת. על השולחן שלי יש תחנת עבודה…"

תמיכה

רק להיום: אם אתחיל לבכות שאני כישלון, אזכור שיש דרך ללכת קדימה. אקבל את העידוד ואת התמיכה של החברים.

למה תאווה?

רוב המאמצים שמושקעים בניסיון למנוע מאנשים להמשיך בפעילות הרסנית של התאווה, מושקעים בהצגת ההרס שהדבר גורם, הכאב, חוסר התועלת וכן הלאה. יש בזה כמובן הרבה היגיון, כיון שאם אנחנו לא מודעים להשלכות המלאות של המעשים שלנו, קשה לנו להתחייב לתהליך ההחלמה שהוא תהליך המצריך הרבה השקעה, התמדה, כנות ועוד הרבה מצרכים שקשה לקנות במכולת השכונתית במחיר מבצע.

אבל ביחד עם זה, יש אולי דבר שכדאי לנו לעשות במקביל: להציג דוקא את מה שהתוואה נותנת לנו בחיים. ואולי יש מצבים שודקא הצגת הפיתרון של התאווה, יכולה להיות בעלת השפעה טובה יותר מאשר הצגת ההרס, בפרט אצל אנשים שכבר ניסו הכל ושום דבר לא עזר. כאשר הגעתי לכאן, לא הייתי צריך עוד ידע נוסף לגבי חומרת האיסורים וגם לא הסברים עד כמה הבגידה פוגעת באשתי - את כל זה ידעתי מצוין. אמנם מה שהיה חסר לי בעיקר הוא כח ולא ידע, אבל הידע שיכול היה לעזור לי הוא דוקא הידע ההפוך - הידע על מה שאני מקבל מהשימוש בתאווה.

כי יש כאן איזה שהוא בעיה. אני משתמש בתאווה נגד רצוני, למרות שאני יודע כמה זה רע וכמה לא כדאי לי להמשיך להשתמש בה, אז השאלה שהייתי חייב לשאול את עצמי היא: למה? מה אני מרוויח מכך? אנשים ממשיכים להשתמש בכל מיני סוגי התמכרויות עד שהם מתים, ולא מצליחים להפסיק, אז חייב להיות מניע עוצמתי מאוד שהוא יותר חזק מכל דבר אחר שיש לאדם בחיים שלו. אנשים סובלים מכל מיני מחלות שנגרמות בגלל סמים או אלכוהול או יחסי מין לא בטוחים, אנשים מתאבדים ואנשים נכנסים לדכאון, וזאת רק רשימה חלקית של מה שאנחנו מעוללים לעצמנו במחיר של המשך השימוש בתאווה. ושוב נשאלת השאלה: למה?

אז כאשר הגעתי לכאן הסבירו לי שאכן התאווה היא לא בעיה בכלל, אלא להיפך - היא הפיתרון. יש לי כל מיני בעיות שאני לא יודע להתמודד איתם, ולכן אני משתמש בתאווה כפיתרון. והנקודה הזאת היא קריטית עבורי, כי אם אני לא יודע מה הבעיה ומה הפיתרון - לעולם לא אוכל לטפל בבעיה שלי.

אז מה הבעיה שלי? קודם כל מה לא - זה לא התאווה, לא הפריצות ברחובות (טפו!), לא נשים וגם לא אתרי פורנו. להאשים את כל אלו זה כמו לומר שבגלל שיש סכין הפכתי לרוצח. הבעיה המרכזית שלי היא החיים עצמם, שקצת גדולים עליי. אנחנו קוראים לכל הבעיות האלו "פגמי אופי", שהם במילים אחרות כמות לא פרופורציונלית של קווי אופי רגילים לחלוטין. 

אין שום קו אופי שאלוקים יצר שהוא רע במהותו או טוב במהותו, כולם זה ענין של איזון, בדיוק כפי שכל סוג טעם באוכל הוא טוב אם הוא נמצא בכמות נכונה. קצת מלח גורם לאוכל להיות טעים, אבל הרבה ממנו הופך אותי לבלתי אכיל, ואותו דבר זה עם סוכר או מיץ לימון. גם פחד או רחמים הם דברים טובים כל זמן שמשתמשים בהם בצורה מאוזנת, אבל ברגע שהם במינון לא נכון - הם הופכים להיות בעיה רצינית, עד כדי מצב של חוסר יכולת להמשיך להתמודד עם החיים כפי שהם, ואז השלב הבא הוא אימוץ פיתרון אחר - במקרה שלי זה התאווה.

זאת הסיבה בגללה כל כך הרבה מהנושאים כאן בפורום או במייל היומי לא עוסקים בתאווה בכלל, אלא בכל מיני חוויות אישיות של חברים שמספרים איך הם התנהגו אחרת לאישה או לילדים, או לא שיקרו לבוס בעבודה, או הצליחו להיות רגועים למרות שהיה פקק בכביש. זה יכול להיראות מוזר למי שמחפש פורום שבו הנושא המרכזי יהיה עד כמה גרועה התאווה, אבל למעשה אם אנחנו רוצים לטפל בבעיה האמיתית, אנחנו צריכים להבין שהתאווה נותנת לנו מפלט מהבעיות האלו של החיים, ואז לחפש פיתרון אחר במקומה.

מיתותא או חברותא

תחושת חוסר השייכות שהרגשתי מגיל מאוד צעיר הפכה אותי לאדם בודד ביותר. כלפי חוץ אמנם הייתי פעיל וחברותי אבל בתוכי פנימה סבלתי מאוד. תחושה קשה ונוראה שחלחלה לי לעצמות  - אני פשוט מיותר. "הקול" המשמעותי ביותר בראשי זמזם לי ללא הרף: כן, אתה מיותר. אין בך שום צורך. אין מי שרוצה אותך, אין מי שזקוק לך. אתה סתם קיים, סתם נמצא בעולם. בקבוק ריק צף על מים.

ההרגשה הזו הרסה אותי. לא היה לי עם מי לדבר עליה. בפעם הראשונה שניסיתי לדבר עם אמא שלי על מה שהרגשתי, נחסמתי (אפשר לקרוא על זה בסיפור האישי שלי – כאן). למרות שהרגשתי תלוש ולא אהוב, יתום ערירי, מה שבאמת לא נתן לי מנוח, היה הרִיק הגדול שבתוכי. זה היה ככל הנראה הזמן בו התפתחה אצלי הכמיהה לערך. למשמעות. לחום. כל קירבה אנושית שהיא, הפכה להיות צורך קיומי עבורי.

הייתי מוכן לעשות הכול כדי להרגיש חי. הכול כולל הכול. השאיפה לחיים והסבל הבלתי נסבל מהעדר תחושה של חיות הכריחו אותי לבוא במגע עם דברים חיים. רציתי לחיות, ומצאתי איך: דרך אחרים. המגע האנושי החי הפך לחובה קיומית עבורי. וכמו "מכור טוב" ברגע שמשהו עבד לי, רציתי ממנו עוד ועוד...

מצאתי את עצמי עושה המון למען אחרים. לא מתוך טוב לב, כמו מתוך הכרח להיות מישהו. משהו. לא ידעתי למה זה קורה לי אבל היה לי ברור "שהנתינה" הזו דפקה לי את היכולת לפתח קשרים אמתיים. כי לא באמת יכולתי להתחבר כשהמטרה שלי היתה להתנתק. להתנתק מההרגשה של החידלון הפנימי שלי. איך אפשר להתאחד עם משהו אחר בזמן שכול הרצון לתת מבוסס בעצם על הרצון לקחת, כשמי שעמד מולי לא באמת חשוב. אני וההרגשה שחייבים להזדקק לי היו הדבר האמיתי. אין לכם מושג איזה דברים עשיתי כדי שיזדקקו לי. מכרתי את נשמתי תמורת נזיד עדשים.

עד שבאתי לתוכנית. שם פגשתי לראשונה את הריק הנורא הזה בלי אפשרות לכסות עליו ואז הבנתי לראשונה שהצורך שלי שיצטרכו אותי הגיוני בריא ונכון, כשהוא פרופורציונלי וממלא פונקציות נכונות. אבל כשהצורך הזה מאשר את קיומי הוא עשוי לגרום לי לדברים כמו שעשיתי... הבנתי את זה כשפגשתי אנשים שבאמת צריכים אותי. שרוצים אותי. בלי סיבות ותנאים. הקיום שלי מועיל להם. מצאתי משמעות. לא היה לי קל, כיון שבאתי מהג'ונגל ולא ידעתי איך מתנהגים, ובעיקר איך חיים ללא תאווה או נסיון להרשים ולקחת כל הזמן. אבל בחסד, ההשגחה העליונה חיברה אותי ברחמים גדולים לחברותא והצילה אותי ממיתותא.

במהלך ההחלמה, חוויתי את זה שוב ושוב. לדוגמה, לפני זמן נאלצתי להשתתף בפרויקט מורכב. לא רציתי אותו. היה לי לא נוח לעשות אותו. אבל, התייעצתי ונאמר לי שעליי לפעול בניגוד לרצוני עבור משפחתי וייעודי. כדי לגדול, עליי לעשות הפוך ממה שבא לי. דפוס מוכר, אבל עדיין לא קל. במיוחד בגלל שבאמצע הדרך, התוכנית של אלוקים השתנתה... חוסרונים מוחלט. העסק לא עבד. בזמן אמת, משהו נדפק. מה שיכל להשתבש, השתבש. אין שומדבר שאפשר לעשות. תקוע. לגמרי תלוי בכוח עליון. הרי הכוחות הגדולים שאיתי,  החברים המדהימים שלי, חסרי אונים כמוני. לא ניסיתי לשלוט בתוצאות. גם הם לא. רק היו איתי.

התחושה שלי מול התגייסות שלהם למעני היתה משהו שלא אוכל להעביר במילים. רק אדם בודד שבזמן מצוקה מצא את עצמו עם אדם שנרתם לעזרתו יבין מה זה עשה לי. לא די שבלי שביקשתי הם הציעו לי את עזרתם, כשהמשימה נתקעה ולא היה להם הרבה מה לעשות (למרות שבתושייתם הם שיפרו את התנאים), חוץ מלהיות איתי, הם היו שם. לא בגוף. בנפש. ברוח. אחים לנשמה. הרגשתי שאכפת להם ממני.

בתזמון מתאים מאין כמוהו איש יקר התחיל לזמזם את מילות השיר האהוב ריבון עולמים. המילים שלו קיבלו משמעות מיוחדת -  "...וכל יושבי תבל יעמדו לימיני להושיעני ולסמוך נפשי, מבלעדי עוזך ועזרתך, אין עזרה וישועה". הוא לא זמר גדול. אבל הקול שלו היה הדבר המקסים ביותר ששמעתי מעודי. העיניים שלי הוצפו בדמעות של אושר. הרגשתי מחובק מאי פעם. הלב שלי להט. אני לא מיותר. זה לא סתם. אני כן שייך. אוהבים אותי. יש לי חברים אמתיים שצריכים אותי. המתנה הכי מיוחדת שקיבלתי בניקיון ובמפוכחות, זו החברותא.

להתרחק ככל האפשר

וכתב החינוך (מצוה קפ"ח) שחז"ל תקנו הרבה הרחקות להרחיק את האדם מן העבירה, "אבל כלל הדבר הוא שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו להרהור הנשים לא במעשה ולא בדיבור ולא שום רמז וכו' ואין באפשר להגיד פרטי הענינים וכו' ולכן הזכירו חז"ל מהם קצת, ובשאר יזהר כל אחד ואחד לשמור עצמו לפי מה שימצא את גופו, כי ה' יראה ללבב",