וידוי - המבט שלי
זה קשה הקטע הזה של הוידוי. המילים הכבדות "אשמנו, בגדנו, גזלנו", ההכאה על החזה. בכל מילה אני מעמיק את תחושת האשמה, את האחריות שלי על חטאי כל העולם, את המשא הבלתי אפשרי של העוונות, את הריכוז העצמי, ומשם הדרך לשימוש קצרה.פגשתי גישות שונות בין החברים סביב ההתמודדות עם הווידוי, אנסה לתאר את מה שעובד בשבילי כרגע.
השנה ניסיתי להגיד את הוידוי באופן קצת אחר. אני קורא אותו לא כרשימת עוונות אלא כרשימת פגמי אופי: יש לי פגם אופי של בוגדנות, יש לי פגם אופי של גזילה, של רכילות וכן על זה הדרך.
תשאלו, מה ההבדל? ובכן, כשאני מונה עוונות, אני מרגיש שזה לא בסדר. לא הייתי אמור לעשות את העוונות האלה. הם לא מתאימים לאיש זך וישר כמוני / לבן תורה כמוני / לאידיאליסט כמוני / לבעל פוטנציאל כמו שלי (מחק את המיותר). במילים אחרות: כשאני מונה עוונות אני עסוק בתדמית שלי. בשאלה "מי אני", אשר משגעת אותי כל החיים.
כשאני מונה פגמי אופי, לעומת זאת, אני מוותר מראש על השאלה "מי אני", ועל הפוזה והתדמית החיובית שכל כך השתדלתי לטפח. אני מבין שהפוזה הזו לא נתנה לי כלום פרט לדמיונות שווא. אני כבר יודע שיש לי בעיה חמורה, ואני רק מחפש לפרט אותה. אין לי שום דמיונות שפגמי האופי לא אמורים להיות שם או שהם אינם מתאימים לי. והכי חשוב: אני מבין שהם לא באשמתי, כי לא אני בראתי את עצמי. זה מה שמאפשר לי לערוך חשבון נפש נוקב וחסר פחד, בלי ליפול לתחושת אשמה. אף אחד לא מצפה ממני להיות אדם ללא פגמים, אבל מצופה ממני לעבוד על פגמי האופי שלי כמו שהם, ולמצוא דרך לתקן אותם, בעזרתו יתברך. אני מוותר על האחיזה בתדמית שלי. מבין שהעיקר זה לא "להיות טוב" (כי "להיות טוב" עוזר בעיקר לאיך שאני תופס את עצמי, אבל לא נותן שום דבר טוב לעולם) אלא לעשות טוב. (אוסיף, תוך כדי כתיבה שמתי לב לכך שהמילה 'וידוי' הינה גם (ואולי בעיקר...) – הודאה, להכיר בעובדות המסוימות אותם אני עומד לפרוט(.
הרב שלי אומר שהיצר הרע יודע ללבוש הרבה פנים. ואחת המסכות המוצלחות ביותר שלו היא כשהוא עם זקן לבן שיורד לו על פי מידותיו, קיטל מבהיק, וספודיק לבן. הוא מסתכל עליי במבט מזועזע ואומר לי "אתה? שאתה תעשה כזה דבר? אתה מוכרח להזדעזע! אתה מוכרח להרגיש איום ונורא. אתה מוכרח להרגיש אשם!" לטיפוס הזה קוראים "מצפון", והוא כנראה ההמצאה המוצלחת ביותר להגברת הריכוז העצמי שלי, (האגו), שרק מרחיק אותי מעשיית טוב. רגשות האשמה מעולם לא פעלו לטובתי, ודאי לא בטווח הארוך.
לכן אני שמח שהווידוי נפתח ב"אשמנו", שהוא אולי השורש פורה ראש ולענה של כל שאר פגמי האופי: ריבונו של עולם, אני אדם מלא רגשות אשמה. כזה אני. אני מודה על האמת שיש לי את הבעיה הזו, ויודע שאלמלא אתה עוזרי איני יכול להם. אני מתחרט, כלומר חורט על לוח לבי את ההכרה הזו, ומתחנן שתציל אותי מרגשות האשמה, כי אני לא יכול לבד.
