אני ערבה
כל חיי רציתי להיות אתרוג. יפה. יקר. מסתכלים עליו ואומרים: ראו מה נאים מעשיו, ראו מה נאים מידותיו.
ואם לא אתרוג, אז הדס או לולב.
המחלה לקחה את הכל. לא משנה כמה ניסיתי, כמה אחרים הריחו את מידותי וראו את מעשי, לא הרגשתי כך בעצמי. הרגשתי מזויף. שקרן, צבוע. כחזיר הפושט טלפיו. לימון שמתחזה לאתרוג.
המעידה שבעזרת ה' רק להיום אני בהליכי שיקום של רעילותה ונזקיה, שהייתה בעיצומם של ימי חג הסוכות, גרמה לי להבין משהו שניסיתי להכחיש, גם בהחלמה.
אנסה לכתוב אותו כפי שחוויתי אותו.
***
מה אני שווה כשאני ככה? הייתי שואל את עצמי בהתבודדות שאחרי. איך אני יכול לומר לך משהו? מה זה שווה כל מה שניסיתי, שעשיתי, שלמדתי, שהתאמצתי, כשבסוף הכל קורס מול חצי שעה פנויה בהפסקת צהריים כשכל מה שרציתי 'כביכול' היה להתקלח כדי להיות עירני למנחה? או מול ההתרגשות שאחזה בי ברגע בו הבנתי כיצד לפרוץ את החסימה שבניתי בעמל רב על המחשב של אשתי?
תחושת חוסר הערך, הזיוף והתלישות שלי אמנם לא התחילה עם התפשטות המחלה, אך המחלה העצימה אותה באופן בלתי נשלט ובלתי מבוקר. אם בגיל צעיר היה לי חשוב לנצח, ולהצליח, ולהצטיין ולקבל הערכה על מנת להרגיש אהוב. עכשיו, הרגשתי שלא משנה כמה אהבה ירעיפו עלי, יש בי סיאוב כל כך עמוק שאיני מסוגל לסלוח לקיומו וממילא להאמין שניתן לאהוב אותו. נעשיתי אומן ההסתרה ואומן הפיצוי. ככל שהרגשתי שבתוכי יש גועל וחומריות, כך ניסיתי להראות את הצדדים ההפוכים, הערכיים, הרוחניים, התורניים, צדדים שבאמת התפתחו לאורך השנים (ואיני אומר שאין רווחים מהתפתחות זו), אך מגמתה היסודית היתה כל הזמן להצדיק שאני לא 'מי שאני'. ומצד שני, חשתי באופן עמוק ובסיסי שאסור לי להראות מצוקה אמיתית, כזו שתקעקע את הדימוי שאני עמל לבנותו, כזו שתראה שאני לא כל כך מושלם, בלשון המעטה. הסתרה בתוך הסתרה.
בהחלמה, כפי שכתבתי פעמים רבות כאן, ההסתרות קרסו, והתחלתי להרגיש סוף סוף מחובר לעצמי ולאחרים. מישהו באמת הכיר אותי, ולא הזעזע. מישהו הסתכל לי בעיניים במבט מבין אוהד ואוהב, מישהו ידע להמשיך את המשפטים שהשארתי מעומעמים מתוך בושה, ולמרות זאת הוא שידר ביטחון ורוחניות ועוצמה פנימית ותיאר נקיות של ימים ורוחניות מן הסוג שקיוויתי להרגיש, שקטה בוטחת ושמחה.
גיליתי שכשאני חושף את החלק שאני מסתיר, דברים טובים קורים לי. גיליתי שכשאני מתאר את ההתמודדות עם החולשות שלי, אנשים מצליחים להיעזר דווקא באיזורים אלה. הכאב הסמוי והעמוק שליווה את חיי מהווה עזרה לאחרים. קשה להסביר את עומק הריפוי של עובדות אלו.
עם הזמן, נראה שהצלחתי להגיע למקום מעט הפוך בכיוונו, התדמית של המחלים אומצה לתוכי יתר על המידה. כך, הקרקע הרוחנית היציבה שבאמת שהיתי בתוכה, החופש מניסיונות לפרוץ את החסימות במחשבים ובסמרטפונים, החופש מחשיבה אובססיבית על טריגרים ברמות שונות (החל מסוגי סבון חדשים בהם נתקלתי וכלה במחשבים פתוחים ששהיתי במחיצתם במקומות שונים) גרם לי לנכס לתוכי, לשאוף ולשאוב את 'נתן במתנה' לתוך מי שאני באמת. אני מחלים. זהו. אני כאן כדי לעזור לאחרים, כשלעצמי - אני פתור כבר. ליתר דיוק עד לפני שבועיים, הייתה בי הרגשה סמויה שאני פתור בחלק של התאווה, אך לא בחלק של הרגשות. אני מכור בגלל שאני לא יודע לנהל את הרגשות שלי וממילא חיי הנם בלתי ניתנים לניהול. אבל התאווה - זהו, אסירותודה שוחרתיי/שחררתי ממנה. כך, נעשיתי לאתרוג הדס ולולב בעיני עצמי. הרגשתי שחרור, אבל אליה וקוץ בה, הנענונים בתחנונים לה' הלכו ופחתו, הוחלפו ביציבות שהוחלפה בביטחון, שהוחלפה בתחושה קלה של שליטה. וכך, התחלתי לקחת סיכונים. כניסות אינסופיות לאתרי חדשות בצוק איתן גרמו לי להתוודע לעולם שלם של כתבות שאינם פורנו אך לגמרי אינם חדשות נייטרליות, על כל המשתמע מכך. (בשימוש שלי בעבר לא שיחקתי בחומרים רכים כאלה והלכתי ישר אל הדבר האמיתי...). חלק מהכתבות היו מעניינות בהקשרים שונים, מצאתי את עצמי נכנס אליהם מדי פעם, קורא, משתדל לא להביט בתמונות. ככל שעבר הזמן, הרגשתי בטוח יותר, הנה, אני כמעט רואה וקורא, ולא מרגיש צורך ספציפי להתאוות כמו פעם.
לפני כשבוע, לאחר שליחת עבודה שהתישה אותי נפשית בשל הצורך לרצות את בודק העבודה ובשל הפרפקציוניזם שלי שלאחר שנה אקדמית קשה נדחף דווקא אל עבודה זו במלוא מרצו, בשל חשיבותה ויוקרתה, רציתי בכל מאודי להרגיש משוחרר. ולפתע, אני מוצא את עצמי קורא את הכתבות האלה באופן אחר. ובלי לשים לב, כתבה מושכת כתבה אחרת, מפורשת יותר. כך, התחלתי את ההתדרדרות, שאלמלי אבי שבשמיים, הייתה גורמת לי לאיפוס הניקיון לאחר התקף שכרות גמור בסוף השבוע שעבר, שגרר אותי לחזור ולהיכנס לחומרים הכבדים, על כל המשתמע מכך. לא רציתי שזה ייגמר, אבל מאוד רציתי את הריגוש. והצורך בריגוש ביחד עם הפעלת האלרגיה והרעילות הכחיד כל זיק של שפיות ממוחי. הכל היה מטושטש. חבוט. שבור. ידעתי להגיד לעצמי את המילים, אבל לא הייתה להם שום אנרגיה. הם היו רק מילים. לעצור. שנתיים ושמונה חודשים. תהליך של שינוי. תקווה. הכל היה דהוי.
בתוך התקף זה, ואיתו, הגעתי לתפילה שפויה בהושענא רבה.
ופתאום הבנתי משהו חדש.
איני אתרוג. איני לולב. איני הדס.
אני ערבה.
חייב להיות מחובר למקור מים. ניתוק מוביל לייבוש מיידי. ואולי, החבטות האלה הם הדרך למתק את הדינים? להתחבר מחדש? הפעם באופן עניו יותר? תוך נתינת מקום לאבי שבשמיים להושיע אותי, כי אני כשלעצמי, עשוי לרצות לשתות את המים המאררים?
להיות ערבה זה לא עניין פשוט. לתת לאלוהים להחיות אותי, בלא שאוכל להתנאות במראה בריח או בטעם משלי? אפילו כשהם יצאו ממני? אפילו כשהאנשים מסביב יראו מעשים שעשיתי? דברים שכתבתי? תכונות ששיניתי?
אבא, אני עדיין לא זוכר כמה זה רע לי, אבל בבקשה, קח ממני את התאווה ליום אחד נוסף. איני יכול להתמודד איתה לבד. באמת שאיני יכול, ראית מה קרה לי בשבוע שעבר.
