שמש במזרח

ילד שואל את אביו: "אבא, למה השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב?"

עונה לו האב המתכנת: "זה עובד, אל תיגע בזה…"

חופש לבחור

אני אסיר-תודה על החופש לחיות כפי שאני בוחר. היום אקבל אחריות על ההחלמה שלי, אבחר בעצמי, ואקבל את התוצאות.

ותערב לפניך

אני מאמין שאין מי שמדי פעם לא מתפקשש לו משהו והוא לא שואל את עצמו: "מה בשם שמיים אלוקים רוצה ממני עכשיו"... והאמת היא שרוב המכורים שאני מכיר "חטפו" ברציפות עד שהתקשו לבלוע את הצפרדע המכונה מציאות. גם אני, אבל את מגוון החוויות שחוויתי בין יוכ"פ לסוכות לא נראה לי שחוויתי מעודי. לפחות לא ממתי שהגעתי להחלמה. וכנראה שזה בדיוק מה שהייתי זקוק לו כדי לעבור לשלב הבא בהחלמה, אבל בל נקדים את המאוחר. שיהא לתועלת.

קלטתי שה-כול הולך אצלי הפוך רק כשפתחתי את קופסת האתרוג (אויצר בי"ד) וכתם שחור יפה "נופף לי לשלום" ממרכז פרי ההדר המרשים שהחזקתי בידי. "זה רק לכלוך", טען בלהט המוכר, קצת פלסטלינה והכול ירד. לא תאמינו, זה באמת ירד. הלכלוך. אבל ההרגשה שלי לא השתפרה. ההכנות בעיצומן, כבר ערב חג ואני נטול אנרגיות. כבר שבוע שאחת הדילמות הגדולות של חיי מכבידות על סדר יומי. מחד עומדת השאיפה להתפתחות מקצועית, מאידך ההתחייבות התעסוקתית והרווחה הכלכלית. ואני, זקוק באמת לשתיהן וחש שקיר מפריד ביני לבין חלומי.

השלכתי יהבי על אבשלי שבשמיים, וכהשתדלות פניתי גם למי מילדיו הנוספים. הלה ניאות לסייע ובחמימות הטה שכם. שמחתי, הרגשתי פחות לבד. אחרי יומיים - ערב החג - קיבלתי ממנו שיחה יבשה להחריד: אתה חייב לברור אחד מהשניים.. היה יצירתי. יצאתי מההלם כשחבר יקר התקשר – חלקתי איתו בקצרה את ההרגשה הלא נעימה ואצתי לתקן את דוד השמש של השכן שהחל לטפטף את מימיו אל תוך הבית שלי. טיפסתי אל הגג כדי לסדר את הנזילה כשעב"מ (עצם בלתי מזוהה) נתקע לי מתחת לציפורן ושיתק לי את היד. המים לא התרשמו מהכאב שלי והמשיכו בטפטופם, וכאילו להכעיס, כשמשכתי את הצינור התקלף לי העור בכף היד.

חבול ירדתי להביא ציוד לאטום את הגג ובמאמצים העליתי אותו למקומו, אך גם ממנו "ספגתי נחת". הארגז החליק דקה לאחר מכן והתרוקן רחוק מהתכלית המקורית שלו. כשסיימתי את העבודה הכפולה – לאסוף ולנקות את החומר שנשפך ולמרוח אותו כראוי, חזרתי לעבודת הבית הקבועה שלי בערבי שבתות וחגים – גיהוץ. רק כדי לחטוף כוויה מהמגהץ. למרות שהיו לי עוד כמה דברים מעצבנים: ילדים צווחניים מדי במקלחת, כתמי לכלוך עקשניים על הריצוף בעת הספונג'ה, הצלחתי לאגוד את הלולבים שלי ושל בני ביתי בשלווה יחסית.

הייתי כאוב פיזית והיה לי גם עצוב בנפש. הרגשתי "שהשיעור" הזה גדול עלי. שהיום העקום הזה ממש לוקח אותי אל הקצה שלי. לאורך הדרך דברתי עם הכוח העליון. ביקשתי ממנו שיעזור לי לקבל את המציאות ולהפיק ממנה את המירב. זכרתי את ערבי השבתות והחגים "השמחים" מהעבר והתנחמתי בשקט היחסי. עם פרוס החג ביקשתי מבורא עולם כוח לשמוח. כן, אתה נתת לי את המציאות הזו ואתה גם נתת לי את החג הזה וצווית אותי לשמוח בו. עזור לי בבקשה להיות שמח.

הלכתי לבית הכנסת רגוע יותר. "המעיייריב" היה נעים. שרתי לאדון עולם. זכרתי שהוא צור חבלי בעת צרה. כן, הוא ניסי והוא המנוס שלי. גם בעת שמנת כוסי מלאה, אין לי משהו חוץ ממנו, רק אליו אקרא. חבר תוכנית כאוב שהתפלל איתי, המתין לי שאסיים את התפילה ושטח בפני את כאבו. הייתי איתו. זה כנראה מה שעזר לי לא להתחרפן לחלוטין כשדקה אחרי הקידוש האור בסוכה כבה. אחד הילדים הסיט בטעות את מפצל הזרם והפסיק אותו. שם בחושך, כשרק אור הנרות מרצד לו קלושות, כשאין לי מושג אם מה שעומד להיכנס לי לפה הוא דג או עצמות, כשהילד אמר שעצוב לו, תיארתי בפניו את הדברים שיש לנו (ולי) ואנו שמחים בהם וההרגשה של כולנו משתפרת כשאנו מתבוננים בהם. תוך כדי דיבור, הבנתי שלהיות שמח זו ברירה. שקיבלתי את ביום הזה מתנה - אפשרות לחוויה מתקנת.

התחלתי לשיר עם הילדים שירי חג שמחים. פעם אחר פעם חזרתי על המלים "ושמחת בחגיך והיית אך שמח" במנגינות השונות. עברתי לשיר את "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת" ולמרות החושך הרגשתי את הסוכה שלנו קמה, מתמלאת באור. באנרגיה. בדמעות של שמחה. הילדים נדבקו ממני והצטרפו אלי לשירת "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים", ואני הרגשתי את הרחמים. כשעברנו לשיר את "ותערב לפניך עתירתנו, אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים", בכיתי בשמחה. ידעתי "שהעבודה משתלמת", הייתי מפוייס לגמרי עם המציאות ורציתי שישרה שכינתו. בכלל התחושה שלי היתה שנתקבלה העתירה שלי, הייתי נוכח ביום הפוך לחלוטין ממה שתכננתי ורציתי, "חטפתי" ולא התפרקתי.

על הרבה פחות מיזה הייתי צורח כמשוגע שעות. פוגע בכל מי ומה שסביבי. מרגיש מסכן ואומלל ומתריס כלפי מעלה בבוטות. היום אני רק מבקש, אבא, תהיה איתי. תעזור לי להיות קרוב אליך ותכוון אותי לדבר הנכון הבא. מתרפק ועותר, אנא רחוווום ברחמיך הרביםםםםםם. השב, השב..

חיים בשחור ולבן

הדגל שלי הוא שחור ולבן.

הנקודה הזו התחדדה בעקבות שיחה עם חבר, שהוזכרה כאן בהשתפכות הקודמת שלי. שכחתי מזה, אבל כשכתבתי היום לספונסר כבדרך אגב, שהקשר עם אשתי הפך אתמול איכשהו "מאפילה לאור גדול ומסנוור", גם הוא כתב לי בתגובה באופן דומה:

"החיים הם לא שחור לבן. זה לא רק טוב מאוד או רע מאוד. צריך לזכור שיש גם הרבה אמצע. ככה בזמן הטוב לא שוכחים שיגיעו זמנים קשים, ובזמנים הרעים לא כותבים דברים כמו שכתבת בפורום (ואגב ניסיתי להזכיר לך בטלפון בעדינות שהיו לך גם זמנים טובים בזוגיות, אבל לא היה עם מי לדבר...)".

ובהמשך, משפט המחץ: "השחור-לבן הזה הוא אחת מאבני הבניין של המעידות".

זה נכון מאוד לגביי. הטוטאליות שבה אני רואה דברים. כשאני ואשתי בזמנים הכי טובים שלנו, אני על גג העולם, ויום אחר כך כשהעסק קצת מצטנן - אני לא מבין לאיפה נעלמה האהבה הגדולה. ולחילופין, כשיש מריבה קשה - אז זה, ואך ורק זה, כל מה שיש בינינו וכל הקשת הרחבה של המצבים הנוספים שיש בינינו - היא רק היסטוריה ישנה, בלתי רלוונטית ולוטה בערפל השכחה (איך אני מרוצה מהביטויים האלה שנשלפים לי אחד אחד... ).

וזה לא רק בנישואין. אם מאוד מפרגנים לי אני מרגיש טוב (אבל לא בגג העולם, כי הפרפקציוניזם לא נותן לי מנוח, עד כדי כך שהמחמאות יוצרות אצלי מין עלבון פנימי. המחמאה מדגישה עבורי כמה חלקיים ולא מקצועיים ההישגים שלי). אם מבקרים אותי, ובעיקר קשות, חרב העולם. אם נתתי היום סטירה לילד שהציק לאחיו והרגשתי רע בעקבות כך, זה שהוא אחר כך ביקש את קרבתי באופן מאוד טבעי וספונטני והיו לנו הרבה קטעים טובים ביחד, לא מצליח לטשטש ולאזן את זה. אני אבא דפוק וזהו.

איכשהו ממרתפי זכרוני אני דולה איזה שהוא דיון שהיה כאן כבר ביומן המסע שלי, אודות הקושי שלי לראות את חצי הכוס המליאה. זה כנראה נובע מאותו מקום. לראות את חצי הכוס המליאה זה אומר להיות מאוזן. זה אומר לראות שעם כל הקשיים יש גם זמנים טובים, ושעם כל האופוריות יש גם עוד הרבה מה לעבוד והרבה מה לתקן.

ועוד משהו: החיים בשחור לבן הם מאוד מרגשים. (כמעט) תמיד קורה משהו קיצוני (האמנם?). תמיד יש אקשן. החיים באפור, לעומת זאת, כמו שהם נשמעים, הם פחות חדים ובועטים. יותר בנאליים. יותר משעממים. לא פלא שאני מבכר על פני החיים באפור את החיים בשחור לבן.

אבל, לאמיתו של דבר, החיים בשחור לבן הם לא חיים. אני לא באמת חווה את מה שקורה כפי שהוא קורה. אני חווה פרשנות מנותקת מהמציאות. אם חפץ חיים אני - אז רק החיים באפור הם אופציה. רק במורכבות הזו אני נוכח באמת. הטוטאליות גורמת לי להתחמק מאחריות. המורכבות גורמת לי לנסות לבדוק מה אני בכל זאת יכול לעשות כדי לשפר את מצב התסבוכת הזו. למשל - ללכת לישון עכשיו.
תגובה ציטוט עריכה אחראי מחיקה זמנית
תודה לך

להקטין את הניסיון

ראשית צריך לבדוק אחר המקומות והגורמים לעיקר קושי הנסיון. לדוגמא, ישנם כאלו שחשך עליהם עולמם ואינם יודעים לשית עצות בנפשם, אך כשיתבוננו היטב יגלו שבעת הליכתם במהירות ברחוב אין להם הרבה כשלונות, אלא כל הבעיות מתחילות בעת עמידתם במקום אחד, כגון כשעומדים בחנות מסויימת או מדברים עם חבריהם ברחוב וכדו', וזה הרי ברור, שעמידה כזו למשך חמש דקות בכוחה לגרום לעשרות מכשולים רח"ל.