ציפיה לנפילה
חבר כותב בפורום:
בעקבות סערות הנפש של הימים האחרונים ניסיתי קצת להיות כנה עם עצמי והגעתי למסקנות מעט עגומות. דומני שלמן היום שהגעתי לאתר הק' הזה ועד עתה, חמישים ושבעה ימים במספר, אני דרוך בציפייה, ציפייה ליפול.
אלא מה? הלא החלטתי שאני מפסיק לאונן ומפסיק לראות פורנו, בעיה.. אז מה עושים? מחכים. מחכים שאשכח, או אתבלבל, או אתקל בפיתוי גדול מכפי כוחי, או סתם אתעייף כבר ואחליט לזרוק הכל. ממתינים, יש לי סבלנות, אמנם קצת קשה, אבל אני לא מאוים, כבר עברתי תקופות נקיות ארוכות יותר ונפלתי. וכשנפלתי, נפלתי עד תהום, כל המעצורים הותרו.
בעצם כלום לא השתנה, אני אותו אדם שמאונן ורואה פורנו, רק בלי לבצע זאת בפועל. הכל כשהיה, הכל הצגה, כמו הפסקת אש, בסה"כ לקחתי זמן להתחמש.
והאמת? לא כל כך קשה להישאר נקי בגישה הזו, הרי מה זה משנה אם אפול היום או מחר או עוד שבוע? יש לי סבלנות. אחרי החגים היום, חוזרתי לצבא, מבחינתי - כר פורה לטומאת העיניים. תרתי אחריהן במלא ההתלהבות, ולצערי הן לא איכזבו לרגע. מסמן כל יום שאני נקי בעודי מצפה שסוף סוף אשבר.
אולי אני כותב כאן רק צד אחד, רק רובד מסויים של הנפש, אבל צריך להשמיע אותו בקול גדול. אי אפשר להחביא אותו יותר. צריך להגיד את זה, אני מצפה שסוף סוף אשבר.
חבר ותיק מגיב:
מאוד מזדהה עם הדברים שכתבת.
בתחילת הדרך שלי כאן, הרגשתי שאחד הדברים שעזרו לי לעלות על המסלול, היה איזה בירור נוקב עם עצמי ש"כן, אני מוכן לא לראות פורנוגרפיה עד סוף החיים". רק להיום. היה קשה להגיע להחלטה הזו (עד כמה שזה נשמע אירוני ומטופש עבור אדם שמגדיר עצמו שומר מצוות, אבל עבור מכור זה אכן קשה), אבל היא חסכה לי הרבה רגעים של ציפייה מהסוג שאתה מתאר.
את הבירור הזה לא יזמתי. הוא קרה כתוצאה משילוב ההגעה שלי לכאן אחרי הסבל הרב שעברתי יחד עם תובנות שקראתי כאן בדבר זה שכמכור אני לא יכול להרשות לעצמי אפילו טיפה אחת של תאווה. זה יהרוג אותי (לפעמים חשבתי דווקא להיפך, קודם בואי לכאן, וגם בתקופות מסוימות אחרי - שאם אשמור את זה במידה סבירה זה יהיה יותר בסדר מאשר אם אעשה מזה עניין, אבל זה התברר כלא נכון).
אמנם בפועל לא קרה כפי שחשבתי. עדיין לא מסרתי את נשמתי לבוראי, ובינתיים הספקתי למסור אותה לפורנוגרפיה המשחרת לטרף. ובמילים פשוטות: אחרי שנתיים וחצי של הימנעות מכך, כן ראיתי פורנוגרפיה. ובכל זאת, אני עדיין משוכנע מאוד בכך שיש משמעות גדולה להחלטה העקרונית הזו. לזה שהסכמתי לעמוד בצומת הזה, ולבחור לאן אני פונה בו. גם כאשר ראיתי פורנוגרפיה, אני סבור שהנכונות שלי לבקש עזרה, והאפשרות לצאת מזה יחסית בזמן קשורה גם כן להחלטה העקרונית ההיא.
להחליט אותה פעם אחת זה כנראה לא מספיק, ו"כל ימיך בעמוד וחזק אותה (את ההחלטה) קאי". ועדיין להחלטה מהסוג הזה יש השפעה גדולה על המשך הדרך.
במילים של תכנית 12 הצעדים, אני חושב שאפשר לקרוא להחלטה הזו צעד ראשון. אני לא יכול להכניס ולו עוד טיפה אחת של תאווה לגוף, לנפש ולרוח שלי. אני לא יכול בשום אופן להכיל את זה.
החבר כותב שוב:
תודה לך. אני מקווה שהבנתי אותך, אם כי לא בטוח. אני מקבל החלטה כזו הרבה, במסע הנוכחי יותר מפעם ביום, אך איכשהו לאחר זמן מה תמיד חוזר שוב אל נקודת המוצא.
לא באתי לכאן כדי לדלל שימוש, כדי להגיע למצב של רק פעם בחודש, או רק סרטים קצת לא צנועים, בלי הדבר האמיתי. באתי במטרה לתחם את כל העניין על כל רבדיו ורמותיו במסגרת ההיסטוריה בלבד (כי את ההיסטוריה עצמה כבר אי אפשר לשנות).
מרגיש קצת צבוע לומר את זה, אבל אני מאמין בחיים של טהרה, שהפורנוגרפיה ותרבות המיתרנות המינית היא מן הדברים המכוערים ביותר שהצליחה האנושות לייצר, ומן האסונות הכבדים ביותר שהיא המיטה על עצמה.
ובבד בבד, כשאני מוצא סרטון "טוב" אני מרגיש שאני צופה בדבר היפה ביותר, העוצמתי והחזק ביותר שניתן להפיק. פאר היצירה.
אני ניצב מול הצומת שאתה מתאר, ותהום פעורה תחתי משני צידיה. אני מרגיש שמוטב לי למות מאשר לאונן עוד פעם אחת ויחידה, ואני מרגיש שמוטב לי למות מאשר לא לאונן יותר לעולם. כל הדרכים מובילות לגיהנום. ופעם אחר פעם, כשאני חושב שכבר הסכמתי ליפול אל התהום ה"נכונה", אני חוזר שוב אל אותה הצומת. אולי אני לא באמת פונה לשום כיוון, אלא רק מסתובב בסיבובים. אולי אני לא מספיק כנה בהחלטה שלי.
חבר ותיק מגיב:
מזדהה מאד עם תחושותיך, גם לי יש ימים כאלה של "אוי לי מיוצרי ואוי לי מייצרי", או בשפה יותר 'תוכניתית' "אוי לי אם אתבונן ואוי לי אם לא אאונן"...
הציפייה והפחד מפני הבלתי צפוי שיעיף אותי חסר ישע ממסלול ההחלמה גם הטריד אותי בעבר ועדיין מטריד אותי לעיתים.
כשהבעתי את זה בפני מחלימים וותיקים הם אמרו לי שאנשים שמודעים להחלמה שלהם לא עפים ממנה פתאום ברגע אחד, זה תהליך של התדרדרות הדרגתית, וככל שצוברים ימים נקיים תמרורי האזהרה מגיעים יותר מוקדם.
מה שכן, שמעתי מהרב טוורסקי שאמר שבשביל להפסיק את ההרגל ההרסני שלי עלי להשתנות, "האדם שהייתי עדיין יפול", בשביל להפסיק ליפול אני צריך לתקן את עצמי. והדרך היחידה שאני מכיר לתקן את עצמי זה לעשות מעשים, גם לכתוב בפורום שאני מפחד ליפול זה מעשה של תיקון, להתקשר לחבר כשאני מרגיש שיצאתי מאיזון זה מעשה, לקרוא דברים מחלימים ולכתוב דברים שאני אסיר תודה עליהם אלו מעשים שמתקנים אותי ומרחיקים אותי צעד אחרי צעד מהאדם שהייתי.
וכפי שכתבו לך המשפט הכי חשוב בשבילי בתוכנית זה 'רק להיום', הוא כולל בתוכו הרבה מאד בשבילי, כמו גם ההבנה שהוא סוג של 'מטרה אינסופית' שעליי לשאוף להתקדם אליה, שמעתי את המשפט הזה נאמר מהרבה אנשים החל מהרב שטיינמן שליט"א שאמר לאברך משהוא בסגנון "אל תחשוב על כל העתיד, תחשוב רק על היום הנוכחי, היום אתה יכול ללמוד תורה? אז תלמד". ולהבדיל ממורים מהמזרח הרחוק שמתרגלים מדיטציה עשרות שנים והם מרגישים שעדיין הם לא מונחים באמת ברגע הנוכחי בצורה מושלמת כפי שהם יכולים.
זאת עבודה פנימית שאני נתקל בה כל הזמן, שזה יכול קצת לתסכל, אבל גם לתת לי הזדמנות לתרגול של השריר המנטלי הזה, להישאר בכאן ובעכשיו עם כל התחושות והקשיים שהוא מכיל, ולא לברוח להסחת דעת זמינה.
זה יכול להיות אצלי למשל בהסטת מבט ממישהיא ברחוב שהעיניים שלי ראו אותה בטעות או בכוונה,
בלהחזיר את הפלאפון חזרה לכיס שנייה אחרי שקלטתי שהוצאתי אותו בלי לשים לב בחזרת הש"ץ במנחה, בלסגור את המחשב סוף סוף בלילה כדי שאוכל לישון כמה שעות שינה, וכדומה.
אני עדיין מרגיש בתחילת הדרך באימון השריר הזה, אבל כל מעשה וכל ויתור שאני כן מצליח ליישם מקרבים אותי עוד קצת להחלמה יותר יציבה, ולחיבור לרצון העליון - למה שאני באמת רוצה לעשות פה בעולמו של בוראי האוהב.
לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן
