כולנו מזהים את העוצמה שבה ההכרה הזו נוחתת עלינו כמו משקולת של טון - 'עוד חצי שעה אני אפול'. והחצי שעה הזו עוברת במהירות שיא, לפעמים אני מחכה לה כבר בקוצר רוח, לפעמים בתיעוב, אבל תמיד אני במקום מסוים עדיין מחכה לה. והיא אכן עוברת, ואז כמו רובוט מתוכנת היטב, הדבר הראשון שעולה לי לראש זה כיצד להאיץ, כיצד להתרגש יותר, כיצד להיות שם ביתר יעילות, ביתר עוצמה. אני שוכח מכל שאר הדברים שתכננתי, אפילו מהדברים שקבעתי לעצמי לעשות כדי לא ליפול, הכל נשכח...ומשם הדרך קצרה...

למה זה קורה לי? מאיפה תחושת הוודאות הזו, התחושה ש'אני מכיר את עצמי' ו'שזה יקרה', התובנה ש'כבר הייתי בסרט הזה, ואני יודע איפה הוא מתחיל ואיפה הוא מסתיים' תובנה המלווה בהכרה ש'אם כך אז חבל להתאמץ להאבק בו'.

כיצד שוברים אותה? כיצד מתמודדים עם כך שעמוק בלב אני יודע ששום גדר לא תעצור אותי, שהכל חיצוני ושבאמת - העניין חתום?

ההתמודדות עם התאווה, מבהיר לנו ר' נחמן, אינה אמורה להיות התמודדות ישירה, השאלה האמיתית היא מה מביא לתאווה - איזה ריק היא מנסה למלא, מה באמת חסר לי, למה אני מרגיש חסר סיכוי? שאלות אלה מובילות לעבודה הדומה לעבודה שאנו עושים כאן, בקבוצות 12 הצעדים, כיצד חיים באופן אחר, כיצד מקבלים את המציאות איך שהיא ולא מנסים לשלוט בה? כיצד לומדים להקשיב, להבין, ולהעניק משלנו ולא רק לרצות לקבל ולנכס.

אבל ר' נחמן לא מסתפק בזה, הוא מכיר אותנו טוב מדי בשביל לעצור כאן:

"ואמר: אפילו כשנופלין לפעמים לתוך רפש וטיט שקשה לו מאד לצאת משם, צועקין וצועקין וצועקין"

אנחנו חייבים לגייס בתוכנו את הכוח, יהיה מה שיהיה, ופשוט לצעוק, הצעקה הזו אינה משהו עמוק, אין בה כוונות וייחודים, כתקיעת השופר היא אומרת לאבא שבשמיים ובארץ - אבא, אני לא יכול לבד, אבא, בבקשה, אין לי מושג מה לעשות עכשיו, לי לבד, אין שום סיכוי כאן, בבקשה ממך, תציל אותי מעצמי, אני יודע שאתה פה, לידי על הארץ ולא רק בשמיים, אז בבקשה ממך...

והעיקר, חוזר ר' נחמן, לא להפסיק לצעוק, לא לקבל את העובדה שנפלתי בכל ה12 שנה האחרונות כעובדה שלא ניתן לשנותה. הצעקה עצמה, הוא ממשיך במקום אחר, חושפת את העובדה שבאמת אני לא רוצה להיות שם, שבאמת זה לא אני, וגם אם זה מטורף איך דווקא היכולות הטובות שלי להסתיר ולזהות את הפרצות הם שמובילים אותי לקריסה הזו, ברור לי לגמרי שהיכולות האלה הם לא אני, וגם אם אני לא יודע להסביר את זה, וגם אם אין לי שום דרך פעולה לצאת מזה, אני יודע דבר אחד - 'באמת, אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות', באמת אני רוצה להתקרב אליך, אבי שבשמיים ובארץ, באמת הדבר שהכי הייתי רוצה לעשות בעולם זה לצאת מהבוץ הזה...

ואתם יודעים? הצעקות האלה שאני צועק תמיד עוזרות. הם גורמות לי להפנים שהוא תמיד שם, מקשיב, בוכה ביחד איתי וכל כך רוצה שאני איעזר בו, אלא שמרוב גועל עצמי כבר הפסקתי לנסות.

אבא, אני לא יודע מתי אני אצליח, אבל דבר אחד אני מבטיח לך, לעולם, אבל לעולם, אני לא אפסיק לנסות.

נתן

ייאוש

ייאוש ובדידות הן שתי מחלות נפש מרכזיות שהן תוצאה ישירה של החטא, הכוח המניע את התהליך הידוע של "עבירה גוררת עבירה"[1]. קודם כל מגיע הייאוש. בחסידות מוסבר שהייאוש הוא ארס הנחש, כלי הנשק העיקרי שלו במלחמה נגדנו. לא החטא הוא העיקר – אלא הייאוש שבעקבותיו. הנחש הוא יצר הרע בכלל, והוא אבי הטומאה הזו בפרט (גם בפסיכולוגיה המודרנית הוא מסמל את העניין הזה). למלחמה עם הנחש יש חוק אלוקי: "הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב"[2]. על "ואתה תשופנו עקב" מסבירים בחסידות שכמו בגשמיות כך ברוחניות – הנחש מכיש את האדם דווקא בסוף. לא מה שפיתה אותו לעשות הוא העיקר – אלא דווקא מה שקורה בעקבות החטא.

כשאדם הראשון חטא הוא לא נענש על כך. "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[3], ואם האדם היה חוטא רק את החטא הזה – ייתכן שלא היו באים אליו בטענות. הבעיה מתחילה בהתמודדות שאחרי החטא, אז מתחיל הארס לפעפע. הקב"ה פונה אליו ושואל – "אַיֶכָּה". אשריך! ה' יתברך בכבודו ובעצמו פונה אליך, מתעניין בך, שואל לשלומך ולמצבך! מי לא היה קופץ על ההזדמנות?..   תתבייש, תתוודה ותבקש סליחה – "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי"[4]! אבל האדם מתחבא, וגרוע מזה – הוא בורח. הוא מאשים את האישה, והאישה מצידה מאשימה את הנחש ואין מי שמוכן לקחת אחריות.

לפעמים ילד עושה משהו רע, ואז הוא הולך ויושב בשקט בחדר בלי להגיד כלום לאף אחד. כשאמא באה ושואלת מה קרה – הוא יושב בצד, בין המיטה לקיר. היא מדברת אליו – הוא מוריד את הראש ולא עונה. לפעמים הוא גם צועק, ולפעמים אפילו מרביץ.

למה? לכאורה הוא מקבל את כל מה שיכל לקוות לו – לא רק שאמא לא כועסת, היא אפילו באה ושואלת מה קרה, ואפשר להגיד ולבקש סליחה וגמרנו! אבל הבושה עמוקה מדי, איך יכולתי לעשות דבר כזה? וגם אם אמא מוכנה לסלוח, אני לא מוכן לסלוח על הפגיעה הזו בתדמיתי ובדמותי. וככל שהחטא הוא באמת חמור יותר, מחריפה הפגיעה.

זו עצבות של שקר שאין ממנה בניין. יכולנו לכאורה לראות בה נטילת אחריות, ולצפות שמתוכה ידחֵף האדם לתיקון מעשיו, שהרי הוא מודע אליהם וכואב אותם כל-כך. אך לא כך … תחושת הבושה מעצימה את הפגם ונותנת לו כוח גדול פי כמה וכמה מזה שיש לו באמת, וכך מובילה המודעות העצמית הגאה דווקא להתחמקות שפלה, ולהמשך התבוססות בבוץ החטא. זה כל-כך חמור, כבד, קודר ונורא שאני לא יכול לקחת את זה על הכתפיים שלי.

נחזור לחטא אדם הראשון – שבו קרה התהליך הזה, ובו הופיע לראשונה בעולם הרעיון המעוות שהחטא אינו מסתיים בתשובה לבדה. "ואתה תשופנו עקב" – הנחש איננו יורד מעל הבמה לאחר שפיתה את אדם לאכול מן העץ, את עיקר תפקידו הוא עוד לא ביצע. כלומר – פיזית הוא אינו משתתף עוד ב'הצגה', אבל הארס שהטיל באדם ממשיך לפעול. כשהקב"ה פונה לאדם, ואפשר ממש לגמור הכל ב"שעתא חדא ורגעא חדא"[5] של תשובה – בדיוק אז הוא נכנס לתוך מחזור הדם ומתחיל לדבר. הוא אומר: "תראה באיזה מצב אתה נמצא. יש לך מושג מה ה' חושב עליך? אתה אבוד, אין לך סיכוי, אין לך שום כוח להתמודד עם זה, תתייאש". כמו אבר נשוך שמתנפח, מתחילה חוויית החטא לתפוח ולקבל כוח וממשות – והאדם כבר ממש היה מעדיף שה' יעזוב אותו לנפשו, שלא ייחשף בכל קלונו.

לאחר מכן מתגלה הנחש בדמות נוספת – כידיד וכמציל. עכשיו הוא אומר: "הרי כבר אין לך סיכוי לעולם-הבא, ה' הרי כבר לא אוהב אותך, אז לפחות תיהנה מהעולם-הזה"! ואת זה האדם מקבל ממש כהצלה. האומללות שאחרי החטא היא כל-כך גדולה, שהאדם מוכרח להתנחם במשהו. אצל הקב"ה אין לו סיכוי, כמו שכבר הוכיח לו הנחש, ובלית ברירה הוא פונה אל התענוגות שהנחש מציע לו, ומתנחם בהם. לא שהוא רוצה בהם מצד עצמם, הוא באמת רוצה טוב בכל מאודו, אבל אל הטוב הרי אין לו גישה. כך מלפף אותו הנחש ומכריח אותו להתאזרח יותר ויותר בעולמות הטומאה, להיות תלוי במה שהם מציעים ולהיות חלק מהם.

חטא, ייאוש, פיתוי... חטא, ייאוש, פיתוי...

זהו עומק ההתמכרות – אתה מעדיף להיות חלק מזה, כי פשוט אין לך כוח. הפצע הסתבך, הכל שם אדום ורגיש עד שכמעט אי-אפשר לגעת בלי להזיק עוד יותר. עכשיו לא רק את ה' צריך לפייס, אלא בעיקר את האדם עצמו. צריך להוכיח לו ולשכנע אותו שאכן החטא נמחה בתשובה, ועכשיו הוא נורמלי, נקי ורצוי, שכן הוא לבדו כמעט אינו יכול לראות את עצמו ככזה.

זו איננה הצגה דמיונית, כל אחד יודע שזה ממש עומק העומקים של הנפש. החטא הבא מתחיל מכאן, מה'עקב' של החטא הקודם. רק כשהאדם מרגיש שהוא אבוד ושם על עצמו את החותמת: "אין סיכוי" – רק אז הוא מתחיל לחטוא באמת. הוא חוטא עוד, והחותמת נעשית עוד יותר ברורה וחמורה. עבירה גוררת עבירה – והכל בכוחו של הייאוש, אבי אבות הטומאה.

כשאומרים שהחטא הקדמון של עץ הדעת הוא אבי מציאות החטא בעולם, לא מתכוונים לחטא עצמו, אלא לזרע הייאוש שטמן הנחש בלב האדם. לכן הוא נקרא 'חטא קדמון', כי הקדמוניות שבו היא היא עצם החטא. זה שיש חטא שמלווה את העולם מאז ומקדם, ועדיין הוא ממשיך להיזכר ולהשפיע מבלי שיימחה בתשובה נכונה – הוא חטא איום ונורא. אם האדם היה דוחה את הזרע הזה מלבו ומפסיק להרעיל את עצמו – היה הרצף של מציאות החטא בעולם נקטע בעודו באיבו. וכיוון שאינו דוחה, הרי כמו השאור שבעיסה הוא תופח ומתפיח את העיסה כולה, ומעכב אותנו מלעשות רצון אבינו שבשמים.

עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה[6].