להוליד מתכנת

שאלה: "מה מספרת האמא לבן המתכנת שלה?"

תשובה: "לא, לא הורדתי אותך מהאינטרנט, אני ילדתי אותך…"

ביטחון

רק להיום: יש לי אלוקים שאיכפת לו ממני, לא משנה מה. מתוך הידיעה הזו, היום אשאף לגישה אמיצה.

נסה חמלה עצמית במקום הלקאה עצמית

אם יש משהו שכולם כנראה יסכימו עליו כאן, הוא שהלקאה עצמית פשוט לא עובדת עבורנו. כל נפילה הובילה אותי להלקאה עצמית, והפכתי לאלוף בתחום, אבל התוצאות היו עלובות מאוד. יותר נכון לומר שלא רק שהתוצאות לא הוכיחו את עצמן בכיוון החיובי אלא שהן גרמו לתוצאות ברורות בכיוון השלילי. הרעיון עצמו פשוט: הלקאה עצמית גורמת לי להרגיש עוד יותר רע ולהוריד עוד יותר את ההערכה העצמית שלי, ואלו הם בדיוק הדברים שגורמים לי לברוח אל המפלט הזמין והאולטמטיבי: התאווה. 

אז בעצם מה שקרה זה שכל פעם שהלקתי את עצמי, במקום שזה יגרום לי ליפול פחות, זה גרם לי ליפול יותר. גם בלי להבין יותר מידי בנפש האדם או בהתמכרויות, קל לראות שהשימוש בתאווה (כמו כל שימוש אחר בהתמכרות אחרת) הוא בעצם תוצאה של חוסר יכולת להתמודד עם החיים ברובדים שונים, ובמיוחד תוצאה של פגמי אופי שיצאו מכלל שליטה. לכן לא משנה אם מדובר בטינה עזה שגורמת לי לשוב ולהשתמש (מתוך מחשבה מעוותת של "יישרף העולם, אני הולך לדפוק את עצמי ואת מושא הטינה"), או הלקאה עצמית (מתוך מחשבה של "אני כל כך דפוק, אין לי מה להפסיד. אני חייב שוב תאווה").

המוזר הוא שהייתי משוכנע שההלקאה העצמית היא חלק מהמנגנון שיעזור לי לצמצם את הנפילות. האמנתי שככל שיהיה לי רע יותר אחרי כל נפילה, כך הסיכויים שאחזור לתאווה פעם נוספת קטנים יותר. (מסתבר שבילבלתי בין כאב לבין הרגשה רעה, אבל זה ענין אחר לפוסט אחר).

אז מה כן, אם לא הלקאה עצמית, איך אני צריך להתייחס לעצמי ולנפילות שלי? נראה שההיפך מהלקאה עצמית היא חמלה עצמית, שזה מושג שזר ורחוק מרוב האנשים בעולם, ובודאי שהוא רחוק מאיתנו המכורים. שמעתי הרצאה על חמלה עצמית (לא בהקשר של התמכרויות) ולפיה ההגדרה של חמלה עצמית היא לא וויתור לעצמי או רחמים עצמיים אלא פשוט האופן בו הייתי נוהג כלפי אדם אחר אם הוא היה נמצא במצב שלי.

הסבר: כאשר אני נופל ושוב משתמש בתאווה, למרות שהבטחתי ונשבעתי שלא לעשות זאת, ובכך בעצם פועל נגד כל הערכים החשובים לי ומסכן את כל היקר לי, לא נכון יהיה סתם לנפנף את זה ולהשתמש בוויתור עצמי מתוך מחשבה של "לא נורא, הכל יהיה בסדר". גם לא נכון להשתמש ברחמים עצמיים שהם בכלל פגם אופי שיגרור אותי לסיבוב נפילות נוסף. הרחמים העצמיים הם לא רגש בונה אלא רגש של התבוססות בתוך עצמי ובעיקר בשליליות של עצמי.

אבל נניח שהיה מגיע אליי חבר שנמצא בדיוק במצב שלי ומספר לי על הנפילה שלו, כיצד הייתי מגיב? מסתבר שהייתי מגלה כלפיו חמלה. שוב: לא הייתי סתם מוותר לו, וגם לא הייתי מתמלא עליו ברחמים, כיון ששתי הגישות האלו לא היו מועילות לו בכלל. במקום זה הייתי משתדל לגלות אמפטיה, להתחבר לכאב שלו, לקבל אותו כפי שהוא למרות הנפילה, ולנסות לעזור לו לקום כדי להמשיך הלאה.

הבעיה היחידה היא שמה שכל כך קל לנו לעשות עבור אנשים אחרים, קשה לנו מאוד לעשות עבור עצמנו. נניח שהבן שלי ילמד קשה לקראת מבחן אבל בסוף ייכשל. הוא יגיע אליי עם המבחן כשפניו נפולות, ואני כמובן אגלה כלפיו חמלה, אחבק אותו, אסביר לו שהעיקר זה שהוא את שלו עשה, ולא תמיד אנחנו מצליחים בכל דבר בחיים. אנסה לתת לו את ההרגשה שאני מקבל אותו למרות הכישלון שלו במבחן, ולצייד אותו בתמיכה לקראת המבחן הבא. אבל אם אני נכשל במבחן, זה כבר סיפור אחר לגמרי... כאן אין לי עבור עצמי שום חמלה אלא רק הלקאה עצמית. למרות שאני יודע שהדרך הנכונה היא חמלה, אתקשה מאוד להעניק אותה לעצמי.

בשביל זה אנחנו מקיפים את עצמנו בתמיכה בדמות מאמן (ספונסר), קבוצות וחברים שאנו כנים איתם לחלוטין, והם מקבלים אותנו ללא תנאים, גם אחרי מעידה או נפילה. כאשר אנו רואים שחברים אחרים מגלים אלינו חמלה, זה מקל עלינו להתחיל לעשות זאת בעצמנו ולגלות חמלה עצמית.

נפלתי, אז מה?

עוד שבועיים הייתי מכפיל את ה 90 יום ומקבל מטבע של חצי שנה נקיות. אבל לצערי נימנע ממני התענוג הזה. מדוע? בגלל שעשיתי טעות פיצפונת בסדר העדיפויות שלי.

לא הייתי במפגש קבוצתי שבועיים ברצף בפעם הרשונה שלי השנה. בגלל שחשבתי שלעזור לאישתי, והלחץ של החגים קודם להחלמה. לא התקשרתי מספיק לחברים, בגלל שהרגשתי שיש לי תוכנית מספיק חזקה כדי להתמודד. לא עשיתי צעדים בכתב, איך אביא את החוברת לבית של ההורים שלי, מה עם יגלו?

אין דבר בעולם שקודם להחלמה שלי. בלי החלמה אני פוגע באישתי, אני עושה עברות יותר חמורות מהמצוות שאני מקיים, אני בדיכאון ורוצה להתאבד. אני צריך להפנים את זה.

מה נשתנה הנפילה הזאת מכל שאר הנפילות? שבנפילה הזאת אני לא מלקה את עצמי. אני מודע הפעם שאין ביכולתי ליפגוע באלוקים, והוא לא ינסה להתנקם בי. אלוקים אוהב אותי גם כשאני מאונן. אני פשוט לא מצליח להרגיש את זה אז. וכשאני נופל, אני חייב להזכיר לעצמי שהוא אוהב אותי למרות שאני לא מרגיש.

תכלס, אפילו לא אוננתי, צפיתי בתמונות פורנוגרפיות. אבל אם לא הייתי מאפס טבלה, הייתי מוצא את עצמי באותו זבל שהתחלתי.

ניסיתי לתת למידות הרעות שלי להוביל את הנקיות שלי, אנוכיות טען שאני אסבול אם אאונן. גאוה טען שזה מביך. פחד טען שהחיים שלי יהרסו. לעצבות נימאס מהסבל. חוסר ביטחון עצמי טען שאם אפול לעולם לא אצליח לצאת מזה. כעס ממש התעצבן, הוא לא מוכן לישמוע על אפשרות של נפילה. אם כ"כ הרבה מידות שדואגות לי, מי צריך את אלוקים.

התפללתי לאלוקים שיסיר אותם ממני, אבל בכל זאת החזקתי בהם. חשבתי שהם ידאגו לי. אבל הם בגדו בי, אנוכיות ממש אוהב פורנו, גאוה אמר שלא צריך לספר, פחד אמר לי שפורנו הוכח מדעית כמרגיע את העצבים, ואפילו כעס הסכים איתו. לעצבות כבר נימאס, והוא מחפש מסיבה. והחוסר ביטחון עצמי שלי אמר שעדיף להפסיק להילחם, אני סתם דפוק שלא אצליח.

בקיצור, אמשיך לעשות את מה שעבד לי עד היום, אך אלמד מהטעויות בעזרת ה', עד הטעות הבאה, וגם ממנו אלמד, עד 120. אני לא צריך להיות נקי, אני רוצה רק להיות מאושר (זה דורש נקיות משום מה). ואני יעשה את המאמצים שלי לזה, ואשאיר את השאר לאלוקים שאוהב אותי.

לקריאת התגובות בפורום לחץ כאן

תבלין ליצר

וכתב המס"י (פ"ה) "הבורא ית' שמו שברא את היצר הרע באדם הוא שברא את התורה תבלין לו, וכמו שאמרו ז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. והנה פשוט הוא שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב לינצל זולתו אינו אלא טועה ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו וכו', כי אין מי שמכיר בחולי היצר רע ובכוחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה, מי איפוא יניחה ויקח מה שיקח זולתה ויחיה, ודאי שחושך החומריות ילך ויגבר עליו מדרגה אחר מדרגה וכו'", עכ"ל.