אסיר תודה על תקופה טובה השינוי גישה בחיים שלי ממש משמח אותי, גם זה שאני שם לב לאיפה שלא, אבל אני יכול לאבד את זה בקלות אם אני שואב תאווה או טינה, אז אני מתחנן לאלוהים להשאר מפוכח היום.
נזכרתי לאחרונה כמה הייתי מרוכז בעצמי במחלה כמה ניסיתי להיות בשליטה על מה שאני מרגיש/חושב/עושה, ועל ידי שליטה באחרים גם אשיג את מה שאני רוצה, וגם נזכרתי כמה זה לא עזר לי ורק הרס יותר, חוץ מזה שכיביתי עד כמה שיכולתי את הרגשות שלי, גם התנהגתי מהפגמי אופי ללא שליטה, ממש כמו בתאווה. וגם שם סבלתי המון ועדיין לא יכולתי להפסיק, וזה הנס שלי בחיים שאני מתנהג אחרת, עדיין יש את הקול בראש שלי שאומר לי להתנהג בצורה החולה, אבל ברוב הזמן כשאני מחובר אני לא חייב לפעול לפי מה שהוא אומר לי.
וזה נזכרתי ממקרה שהיה: באזור ימים אלו יש לי יומהולדת, אשתי היקרה הלכה לקנות לי מתנה, שעון, שמחתי שהיא קונה לי וניסיתי לכוון אותה לאיפה, טוב, היא חזרה והביאה לי את המתנה, שעון נחמד נראה עדין ויפה, אבל אני רוצה סווטש לא משהו לא מוכר ועדין מדי, אחרי ההתלהבות אמרתי לה שיכול להיות שנלך יחד להחליף, ומה היא אומרת...
תכלס' הזדרזנו מאד לחזור לחניות לבדוק את האופציות, ובעודנו בקניון מתלבטים אני רואה את המבט שלה מתחיל להיות מעונן ומאוכזב, נשמתי עמוק ואמרתי לה ש"הגעתי להחלטה". אני רואה את העניים נכבות ואת האכזבה מבצבצת, אז אמרתי לה אני רוצה להשאר עם השעון שקנית לי, היא ממש ממש שמחה וזה המשיך לכמה ימים.
נו אתם שואלים אולי מה כל כך מיוחד בזה??
אז זהו שאני פריק שליטה. משוגע לגמרי. אני תמיד צריך לשלוט בהכל, אין מתנה שלא החלפתי מאז שהתחתנו! (חוץ מה שאי אפשר או שאמרתי לה מפורש מה לקנות לי ואיפה(כן אני יודע זה ממש ממש חולה)), למה? כי אני יודע הכי טוב מה אני רוצה ואיך הכי טוב לנצל את הכסף שאני יהנה במקסימום, ויותר מזה אני גם יודע מה טוב לה ולנו ולילדים ולמדינת ישראל ולsa. אני אלוהים. וזהו.
לצורך הדוגמא אחד מהמצבים שמראים לי את השליטה החולה שלי: אין בגד שאשתי לבשה שאני לא אישרתי אותו קודם, לא בשביל תאווה אלא כי הטעם שלי קובע, נולדה לי בת לפני פסח ואשתי הייתה אצל הוריה, אז אני ניקיתי לבד, והכלל שלי היה מה שלא לובשים במשך שנה זורקים, היא חוזרת אחרי פסח וחושכות עיניה איפה כל הבגדים שלי? היא שואלת, אז הסברתי לה, ואז היא אמרה לי אני לא לובשת אותם כי אתה לא נותן לי לא כי אני לא אוהבת אותם! בתחילת דרכי בהחלמה שלחתי אותה כתיקון לקנות בגדים לבד עם 1000 שקל ביד, היא חזרה אחרי שלוש שעות בלי כלום, שאלתי אותה למה? היא אמרה לי שהיא לא הייתה מסוגלת כי היא פחדה שאני לא יאהב את זה. היום אני לא קונה איתה בכלל היא הולכת לבד וקונה מה שהיא רוצה, לפעמים היא שואלת אותי ואני מציע כמו לחבר לא מחליט לה ולא פוסל את דעתה.
וההבנה שלי מכל זה שהשליטה המדומה שלי רק הרסה לי היא הרחיקה אותי מהאנשים שקרובים אלי חירבה מצבים שיכלו להיות נעימים, ובעיקר הרחיקה אותי מעצמי, מהיכולת להרגיש, לשמוח באמת, להשתחרר...
עדיין יש הרבה מה לשפר בינינו ואנחנו גם בטיפול זוגי, וגם בתאווה יש לעיתים נסיגות אבל אני שמח שאני בדרך ושיש התקדמות נחישות וכנות, ובעיקר שטעמתי את טעמה של הענווה.
