רב שכזה

קהילה יהודית באמריקה, חיפשו רב במשך שנים. לבסוף מצאו רב, אבל מגמגם. יום אחד הגיע אורח לקהילה, ושאל אותם, 'חיפשתם חיפשתם, בסוף מצאתם מגמגם'? ענו לו: 'מה לעשות, אילם לא מצאנו'!..

ענווה

כדי להיות בענווה, אקבל בכנות את כל הצדדים שבי, ואמצא את המקום האמיתי שלי בעולם. אסמוך על אלוקים, שייתן לי את הכוח שאני צריך כדי לעשות זאת.

אחרי המבול - מה שלמדתי מנוח

אחד הדברים שהיום ברורים לי מאוד זה שכל הענין של התאווה הוא בריחה. כמובן שעצם המשיכה לתאווה הוא דבר בריא, אבל המקום בו זה הופך להיות כפייתי הוא כאשר אנחנו בורחים אל התאווה מפני הקשיים של החיים. לחץ, בדידות, דחיה, טינות או מה שזה לא יהיה, גורמים לנו לברוח אל המקום שבו אנחנו מרגישים שיתן לנו מפלט מושלם - התאווה. בדיוק כפי שאלו שלא מצליחים להפסיק לעשן זה לא בגלל שיש להם "משיכה חזקה לעשן הסיגריות", כך גם אנחנו שלא מצליחים להפסיק עם התאווה זה לא בגלל שיש לנו "חשק מיני מוגבר". יש משהו הרבה יותר בסיסי שעומד מאחרי זה.

בשבת, כשקראו בתורה על נוח, חשבתי שזה המקור הראשון בהיסטוריה שבו מתואר בדיוק התהליך שאנחנו עוברים. נוח עובר חוויה מאוד לא פשוטה בזמן המבול. הוא אמנם נמצא מוגן בתיבה ביחד עם בני משפחתו, אבל כל היקום נמחה בסופה הגדולה והאימתנית. גם כאשר הגשם פוסק לוקח עוד זמן רב עד שהוא יכול סוף סוף לצאת מהתיבה ולנסות להתחיל לחזור לחיים.

אז מה נוח עושה כשהוא יוצא החוצה? "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אוהלו". תכל'ס - אני לגמרי מבין אותו. כל החברים שהיו לו אי פעם מתו, כל קרובי המשפחה מעבר למעגל המשפחתי המצומצם טבעו במים, הערים והרחובות שהוא הכיר נהרסו ללא הכר, והוא בודד, אחרי טראומה שכזאת, מחפש מקום לברוח אליו. הוא מוצא את זה בדמות הסם העתיק בהיסטוריה - אלכוהול. הוא שותה ושוכח הכל, נהנה מכמה שעות של ערפול חושים גמור, וממש לא מעניין אותו התוצאות, או כמו שנאמר "אחריי המבול...".

מה שמעניין זה שגם כמה פרשות קדימה אנחנו נתקלים בסיפור דומה להפליא. לוט בורח מסדום ועמורה עם משפחתו המצומצמת, והוא נמצא באופן כללי באותו מצב שבו נוח היה כמה מאות שנה קודם לכן. העולם כולו נחרב (לפחות כך הוא בטוח), כולם מתו, והוא נשאר לבד. מה הוא עושה? פונה למקום היחיד שהוא יודע שיצליח להשכיח ממנו הכל, ולהפיג את הבדידות והקושי שאיתו הוא מתמודד - אל האלכוהול.

הבריחה אל כל פיתרון זמני היא טבעית, אבל כפי שאנו יודעים היטב - היא לא באמת פותרת שום דבר, אלא רק גורמת למצב להיות מסובך יותר: נוח מתעורר מהיין כשהוא מסורס, ואילו לוט מתעורר כשהוא בדרך להיות אבא של הנכד שלו...

גם לנו התאווה לא פותרת שום דבר אלא רק מסבכת את המצב, כי אחרי הנפילה אנחנו מתמודדים עם הרגשות של האשמה, הבושה ופיצול האישיות, אבל שום דבר טוב לא יוצא מכך. בשביל זה אנחנו צריכים ללמוד להפסיק לברוח ובמקום זה להתמודד נכון עם הקשיים האלו. בשביל זה יש לנו חברים לשתף אותם, ובשביל זה יש לנו אלוקים לסמוך עליו.

אני הספונסר של עצמי

לפני כשנתיים וחצי, התחלתי להשתתף בקבוצה חיה באזור מגוריי, ופגשתי שם חבר שבאותו זמן היה נקי בערך חמש שנים, אחרי כמה שנים נוספות שהיה בתכנית ורובן העביר בנקיות. אח"כ ראיתי אותו פחות ופחות בקבוצות ורק יצא לי לראות אותו מפעם לפעם בהזדמנויות אחרות (בית כנסת, חנות וכיו"ב). כל פעם שראיתי אותו, חשבתי לעצמי שזאת דוגמא טובה לאדם שהחלים (בלשון עבר) ולא זקוק יותר לקבוצות.

המודל שפיתחתי לעצמי בראש היה אדם שמגיע לצעדים, עובד אותם לעומק, רוכש דרך חיים רוחנית שעובדת, ואז מוריד את המינון עוד ועוד וממשיך לחיות בלי הצורך להשתתף בקבוצות כל הזמן. המודל הזה עובד אצל מכורים רבים לאכולהול וסמים, וחשבתי שאין סיבה שהוא לא יעבוד גם אצלנו, והנה ההוכחה לכך שזה אכן קיים.

ואז יום אחד הוא הגיע לקבוצה. הוא היה נראה בדיוק כפי שנראה חבר חדש שמגיע בפעם הראשונה, אם אותו מבט נפול בפנים, אותו דיבור כאוב ומהוסס. הוא היה אחרי נפילה, בעצם לא, הוא היה אחרי התרסקות טואטלית. הוא שיתף בכנות על כך שהוא הפסיק את ההשתתפות בקבוצות, ולא היה לו ספונסר, ולאט לאט הרשה לעצמו עוד ועוד, עד שבסוף המעידות הפכו לנפילות שהפכו להתרסקות. הוא הגיע על הברכיים, בדיוק כפי שכולנו הגענו, רק שהפעם הוא היה אחרי שתיים עשרה שנים בתכנית...

אחד הדברים הראשונים שהוא שיתף כאשר חזר לקבוצות ולתכנית, היה הידיעה שהוא חייב לקחת לעצמו ספונסר, אבל קשה לו מאוד לעשות את זה בגלל אגו. איך הוא יכול לקחת לעצמו ספונסר שנקי שנתיים או שלוש, כאשר הוא בתכנית כבר 12 שנים? הרי בזמן שהוא היה נקי שנים ארוכות, הספונסר המיועד עדיין לא ידע שיש בכלל תכנית. הוא יודע את התכנית בעל פה, מכיר את כל החברים הוותיקים, היה שותף להתפתחות הקבוצות, ולא פשוט לו לקחת כעת חבר חדש וצעיר שיאמר לו מה לעשות.

אז הוא ניסה עוד קצת לבד, והמשיך ליפול ולסבול.

יום אחד הוא התקשר אליי, שבור לגמרי, אחרי נפילה נוספת. הוא מבקש שאהיה הספונסר שלו. לא ידעתי מה לומר. ביקשתי להתייעץ עם הספונסר שלי. הוא הצביע על נקודה מאוד חשובה, לפיה חברים שהיו נקיים הרבה זמן בתכנית ונפלו, ממשיכים ליפול בגלל האגו, אבל אם הם מצליחים לאפסן את האגו למשמרת, הם יכולים בקלות מאוד לעלות על דרך כיון שיש להם את כל הידע והכלים לעשות את זה. לכן הוא אמר שזה רעיון טוב, כיון שבעצם הבקשה לכך שאהיה ספונסר, זאת המכה הגדולה ביותר לאגו.

הסכמתי, וזה עדיין לא קל לי. הוא יודע יותר ממני, יש לו נסיון רב משלי, ועדיין כדי להוריד את האגו ולא להיות סובייקטיבי, הוא מתקשר אליי כל יום ואנחנו נפגשים פעם בשבוע, והוא מבקש שאציע לו מה לעשות. זה עובד. זה עובד מצויין. הוא נקי ועושה תכנית, ואני לומד איך להוריד את האגו שלי. שנינו מרוויחים.

בקבוצות של האלכוהוליסטים יש להם אימרה שגם כאשר האלכוהול הולך, עדיין יש את ism (המילה אלכהוליזם נכתבת Alcoholism, וכאשר מורידים את המילה Alcohol נותרות שלושת האותיות האחרונות) שהן ראשית תיבות של I Sponsor Myself = אני הספונסר של עצמי. הרעיון הוא שגם כאשר הבעיה עצמה (במקרה שלהם אלכוהול, ובמקרה שלנו תאווה) נעלמת, ייתכן שאני עדיין מתמודד עם הבעיה שהובילה אותי לכך, והיא האגו שלי שלא מאפשר לי לקבל שום דבר מאף אחד.

אם אני רוצה החלמה יש לי עבודה כפולה, גם לטפל בבעיה עצמה, וגם (בעיקר) במה שהביא אותי לשם. הורדת האגו ובקשת העזרה מאחר היא צעד קריטי.

חובה להשקיע

על האדם לדעת שכדי להגיע לתוצאות והשגה בענין זה מוכרח שיהיה לו נכונות להשקיע עבודה ויגיעה. אין זה ענין של מה בכך, וצריך לעבוד ולהשקיע ולוותר על דברים שונים למיניהם, ורק כך יש סיכוי שיצליח בס"ד, אבל בלי עבודה ויגיעה ומאמץ אין שום סיכוי שיעלה על דרך המלך. ובאמת אי אפשר להשיג שום דבר בלא עמל ויגיעה ד"אדם לעמל יולד", אך בדבר הזה שנפשו של האדם מחמדתן נצרכת השקעה מיוחדת.