| מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||
|
||
| . | ||
|
||
|
התחושה החונקת הזאת היה לי שותף לחדר חכם מאוד בישיבה. אחרי שראה אותי נאבק לאורך זמן בניסיון להתעורר בבוקר בזמן למניין הוא אמר לי, "הסוד לקימה בזמן הוא ללכת לישון בזמן". לפעמים אנחנו נלחמים ביצר הרע מהכיוון הלא נכון. אחרי נפילה שהייתה לי לא מזמן, הבנתי שהמאבק הוא לא בתשוקה לפעול, אלא באותה תחושה חונקת שהייתה אוכלת אותי מבפנים במשך ימים שלמים עד שהרגשתי שאני חייב לפעול על התאווה. התחושה החונקת הזאת הייתה ההתחלה של התקדמות במסלול שסופו התנגשות עם התאווה. בזמן האחרון הצלחתי כמה פעמים לזהות את התחושה הזאת כשרק התחילה ולהסיט אותה על ידי התבוננות חיובית על אותו המצב שיצר אותה, וכך נמנעתי מעוד נפילה. הנה שתי דוגמאות: ביום חמישי התעוררתי מאוחר, כשעה וחצי אחרי הזמן שבו תכננתי לקום. בדרכי החוצה התחילה לקנן בי התחושה החונקת הזאת – "אוי, לא, אני לא אצליח לעשות כלום היום!" המחשבות האלה התחילו למלא אותי ואז זיהיתי את זה! זו אותה התחושה החונקת שאוכלת אותי מבפנים ומדכאת אותי, לפעמים במשך ימים ואפילו שבועות, עד שבסוף אני נופל. אז במקום ללכת עם זה, אמרתי לעצמי שאספיק מה שאספיק ואהיה מרוצה עם זה. אחרי הכול, כל היום עוד לפניי ושעה וחצי זה לא סוף העולם. ההכרה הזאת מילאה אותי בשמחה ושמה קץ לתחושה החונקת. ובמשך כל אותו היום, היצר הרע הובס. בשישי בערב, תודה לא-ל, היה לי שידור חוזר. אחרי שחזרתי הביתה מבית כנסת, לא הרגשתי שום "השראה" בכלל. הייתי רחוק מזה. הילדים השתוללו, כמו שילדים משתוללים, והתחושה החונקת תקפה אותי שוב. הפעם לא הצלחתי למקד בדיוק מה זה שמדכא אותי. התחושה הייתה פשוט של משהו שהוא "יותר מדי" בשבילי. אבל זיהיתי את ההרגשה. ידעתי שאני לא יכול להמשיך איתה, אחרת בסופה תהיה נפילה. לכן, פשוט אמרתי לעצמי, הנה התחושה הזאת שוב, אבל אסור לי לתת לעצמי להיכנס לדיכאון הזה. איכשהו הצלחתי להוציא את עצמי מהמצב. הבנתי שעל אף כל הבלגן בבית, אני האבא הכי טוב שאני יודע להיות. התחלתי פשוט לשיר, "טוב להודות להשם". ותודה לא-ל, אני עדיין נקי! אני יודע שהייתי נופל כבר לפני כמה ימים לולא מה שלמדתי בנפילה האחרונה שלי: תיזהר מהתחושה החונקת. היא לא אמיתית, זה רק היצר הרע שמנסה לגרור אותך למטה. יש כל כך הרבה דברים בחיים שאתה יכול למצוא ולשמוח בהם!
מתוך פרק א בספר "אשיב ממצולות" מאת הרב יהושע שפירא. להשיג בישיבת רמת גן: 03-6748424; www.yrg.org.il אחרי הייאוש באה הבדידות, שהיא תוצאה של הייאוש. פרדוקס: אמא רוכנת מעל הילד המכווץ בתוך עצמו, קרוב קרוב, אחרי שעשה משהו רע, ובכל זאת אין תחושת בדידות עמוקה יותר מזו שהוא חש כעת. אם אחרי החטא היה האדם מרגיש שיש קשר בינו לבין ה', שהוא דבק בו – הייתה הרגשה של שותפות ושל עזרה הדדית שהייתה מוציאה אותו מיד מהביצה. הוא היה יודע ומרגיש שכיוון שהוא מתבייש ומתוודה ומוסר את נפשו אל ה' – ממילא הוא מסייע בידו, מקרב אותו אליו "וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"[1]. אך כשהאדם חוטא, מביא אותו כל התהליך שתיארנו לסגור גם את האוזנים, והוא לא מאפשר לעצמו לשמוע את ה"אַיֶכָּה". הוא מרגיש שבחטאו הוא חצה את הגבול ופרם את הקשר. הוא הביא על עצמו את המצב הזה, ולגמרי באשמתו ה' הפנה לו עורף. לכן עכשיו, כשצריך לנסות ולתקן את החטא, הוא עומד בפני המשימה לגמרי לבדו. כאילו לא די קשה לצאת מתוך בִּיצת החטא – עוד צריך לעשות את זה לבד. הבדידות הזו מביאה פחד. הכל חשוך מסביבי, איש אינו מקשיב לתפילות שלי או שומע את התורה שלי. ומתוך הפחד מתגברת הבדידות: האם ייתכן שאני חשוב למישהו אחרי מה שעשיתי, אחרי שדרדרתי והרחקתי את עצמי עד לקצה האחרון, למטה שאין מטה ממנו? ומכאן פתח לעוד טעות גורלית, שידובר בה בהמשך: "ממילא אין טעם לעשות מצוות ולהתאמץ בעבודת ה', בכל מקרה אף אחד לא מסתכל עלי ועל מעשי". "לא רק ה' עוזב אותי, גם החברים, ההורים, הרבנים, וכל מי שמסביבי היה בוודאי פונה לי עורף לו רק היה יודע עלי את זה." לפעמים גם אם האדם נגוע בבדידות כלפי ה', הוא יכול לצאת מזה בעזרת מישהו. אם אפשר לדבר על זה – יש פתח לתיקון. אולם טבעו של החטא הזה הוא החשכה וההסתרה, וממילא נוצרת ההרגשה שאף אחד לא יכול לחדור לכאן, להאיר את הנפש ולשמח אותה בעצבונה, ואז ממש אין מוצא. עם חברים ודאי שלא שייך לדבר על זה, והרבנים הרי צדיקים מדי בשביל זה, זה לא בשבילם, ובכלל – מה הם מבינים בחטא? אין מי שיעזור[2].
[1] שמואל יד, יד.
[2] אמנם צריך להעיר שבדורנו יש הצלחה מסוימת בבקיעת החומות בעזרתם הברוכה של ספרים וחוברות למיניהם העוסקים בעניין, מה שלא היה בנמצא כלל בימים עברו. בכלל נעשה הנושא הזה יותר פתוח לדיון בעולם הרחב, ולמרות הקלקול שבזה – "אין לך דבר שאין לו מקום". הדבר נובע מהקשר שבין שני צדדים בדברי הגמרא (סנהדרין צח ע"א) ביחס לדורנו – דור הגאולה: "אין בן-דוד בא אלא בדור שכולו זכאי,או כולו חייב". ומצאנו בדברי רבותינו (אדר היקר, מאמר הדור, עמ' קח) תיווך בין שתי הקביעות: דור שהוא גם כולו זכאי גם כולו חייב – "טב מלגיו וביש מלבר". ולעניינינו נאמר שהדור הוא רע מבחוץ בגלל כל המצוקות הנפשיות של כל הדורות כולם שהתנקזו אליו. כל מה שלא דובר עליו מעולם, שנחבא במרתפי הנפש של העולם, יוצא עכשיו החוצה ומעכיר את האווירה. ואמנם מסיבה זו ממש נמצא הדור טוב מאוד מבפנים – שהרי כל הלכלוך יוצא החוצה ומשאיר אחריו עולם נקי ומבורר יותר, שאין בו מצוקות ובעיות מודחקות שסופן להתעורר ולהתבטא בדרכים נסתרות, המעכבות את הופעת הטוב בעולם.
|
|
|
||||||||||||||||
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה
