שתי אמירות מחלחלות בתוכנו יחד עם ארס הנחש: א. אין תיקון. ב. נשארנו לבד.

ידיעת המחלה – חצי רפואה.

כל מי שנכשל בפגם הברית ואינו מצליח להתנער ולקום,צריך לדעת שהוא נגוע בארס הנחש. כל מי שייאוש ובדידות ממלאים את לבו ומרפים את ידיו צריך לדעת שחולה הוא, שכל מה שמחליש אותו, מאיים עליו ומרחיק אותו מה' יתברך ומהתשובה אליו – הוא שקר וסילוף, לא תורה ולא אמת. לכן גם יותר משנחדש ונבאר בהמשך דברינו – נשתדל להדגיש הדגשות, לחזור ולשנן דברים ידועים ומפורסמים[1]. מכיוון שהבעיה היא בעיה נפשית ביסודה, יש לה גם פתרונות נפשיים. כלומר: אדם מרגיש שאין תיקון, והתורה אומרת שיש תיקון. אז מה עושים? צריך לספוג לתוכנו את הידיעה שאכן יש תיקון, ולתת לה לחדור מבעד למערכות הנפש המכווצות והאטומות.

לכן נחזור אל יסודות האמונה, נעסוק בהם עוד ועוד ומהם נשאב רפואה והצלה לפצעי הייאוש והבדידות הנוראים שבעומק הנפש. ואמנם אי-אפשר לבית המדרש בלא חידוש, ולו רק בדרך הצגת הדברים, אך ישפוט המעיין ויראה שכל מה שנביא אינו 'וורט' ואינו רמז, אלא פשט פשוט ומפורש, שלא ב'קוּלוֹת' ובדברי נחמות בעלמא אנו עוסקים, אלא בדין תורה ובמשפט צדק נרוצץ את ראש הנחש. ייתן ה' ויעזור הבירור להוציא את העיוורון הזה מליבותינו[2].

מבין שתי המחלות דורשת הבדידות טיפול בהול יותר – 'עזרה ראשונה' – כי בלי קרבת ה' יתברך אלינו אין חיים. על כן נפתח בה.

אנו בניך ואתה אבינו

"ועל כל פשעים תכסה אהבה"[3]. יסוד מוסד באמונת ישראל המסורה לנו מדור לדור הוא שאין אהבת ה' סרה מעל האדם החוטא.

אהבת ה' אינה פוסקת לא בעקבות חטא, לא בעקבות חסרון אמונה ואפילו לא בעוון עבודה זרה. משמעות התואר 'בנים' מורה על קשר עצמי, שאין שום מאורע חולף שיכול להשפיע עליו ולזעזעו.

ודאי, לפי השינויים במעשי הבן ובהתנהגותו, כך ישתנה גם יחס האב אליו. כל מעשה דורש תגובה לשם תיקון, וכל שינוי משנה את מעשה החינוך ומשפיע על הקשר החיצוני שבין האב לבנו. כך תיתכן התרחקות חיצונית הבאה לשם השגת תועלת חינוכית, ענישה ולבישת "פנים זועפים" כתגובה למעשי הבן הרעים. ועוד, ודאי שכמו בכל קשר חי ופועם, גם בקשר בין אב לבנו אפשר שייפגע האחד מן השני, ואף סביר שיקרה כך. אלא שהפגיעה היא חיצונית, גם כשהיא עמוקה, ואין בה כוח לעקור את הקשר ולסלק את האהבה.

"נשמה שנתת בי – טהורה היא"[4]. עדיין היא בטהרתה כמו שהייתה ביום שניתנה בי. כל חטאיי ועוונותיי לא פגמו בה מאומה ולא קַרבו אליה בכהוא זה לטמאה. חלק אלוקַ ממעל – "מצד עצמו של האב" – נתון בכל אחד ואחד מישראל. זוהי משמעות היותנו בנים לה'. וכל זמן שהאדם חי – הרי הוא מגלם בחייו שלו עצמו, בכל מעלותיהם ומורדותיהם, את היותו חלק אלוקַ ממעל ממש. לכן החטא הוא נורא כל-כך, שהרי את ה' עצמו לוקחים כביכול ומורידים למקומות של טינוף וזוהמה נוראים[5]. אך מאותה סיבה גם אין החטא משאיר שום רושם בעצם הנפש, ואין הוא פוגם אלא את הרבדים החיצוניים שלה.

אב אוהב את בנו מכיוון שהוא בנו, והסגולה הזו – להיות בנו של האב – אין שום מעשה שיוכל להפר אותה או לפגום בה. גם כשהבן מתגולל באשפתות – בן הוא. וגם כשהאב מוצא את בנו בין פושעים ובני בליעל – רחמיו ואהבתו עליו כבתחילה, ואף ביתר שאת. סגולת הבן שבו מנצנצת מבעד לשכבות הלכלוך החיצוניות שלבשה על עצמה ומעוררת אהבה ורחמים בלי סוף.

אפשר להוסיף שלכן בגיל שלוש עשרה נעשה אדם בר-מצווה – בן מצווה – ואילו האדם החוטא נקרא בעל עבירה. קשר שבין בעל לאישתו ניתן לניתוק כיוון שאינו עצמי, אך קשר בין אב ובנו איננו מותנה בכל צורת התנהגות ואיננו ניתן לפירוד וניתוק.