|
|
| בדיחות |
 |
|
תמיד בתיקון
עונה לו האופנוען השני: “לא כל כך, אחד מאתנו תמיד בתיקון…”
אופנוען אחד שואל את השני: “אתה מרוצה מהאופנוע שלך?”
|
|
| וידאו |
 |
|
רגע לפני ההתרסקות לתהום...
|
|
| חיזוק יומי |
 |
|
עוד שנה של נקיות
שלום חברים אהובים,
וואוו עברה שנה. עוד שנה שלימה שבה אמרתי לעצמי 365 פעמים (לפחות..) 'רק להיום', ובחסד אבי האוהב אותי עד בלי די נשארתי נקי, מרוב שקשה לי לקלוט את עוצמת הנס לא אנסה לתאר אותו ועד כמה זה זה מרגיש לי לא הגיוני אך מאד מאד אמתי בעת ובעונה אחת, אבל זאת המציאות. לפחות 'רק להיום'.
בשנה הזאת זכיתי להתחיל הרבה דברים, להשתתף בקבוצות, חיות-טלפוניות-ובקבוצה של החברים המדהימים שכותבים פה בפורום, אני מקבל הרבה מאד כוחות וחיזוק ממכם, ורציתי להודות לכולם, "וקשה לפורטם כי רבים הם על כן יהיו נא בעיניכם כאילו הייתי פורטם".
למדתי ואני ממשיך ללמוד כל הזמן הרבה דברים על עצמי, כל מיני נקודות מבט שהיו לי על עצמי ועל אדון הכל שמנהיג אותי בחסד ובאהבה מחלימות קצת, גיליתי את עצמי יותר, ראיתי הרבה פגמי אופי אך גם הרבה מאד פניניי-יופי באופי...
גיליתי שכשאני מתפלל לאבא שלי ומשתדל להיות כנה איתו הוא מקשיב לי, ולפעמים עונה מהר!, גיליתי שהחיים שלי מכילים הרבה רגעים לא קלים ואפילו כואבים לפעמים, ואני יכול לנסות לא להיות מרוכז בעצמי ובכמה אני מסכן ולשחרר קצת ולהתפלל לעזרתו של אבי הכל יכול, וזה עוזר לי, לפעמים, והכי חשוב שאני לא חייב לברוח להשתמש בתאווה, לפחות לא היום. גיליתי שלא הכל סובב סביבי סביב הרצון שלי להקלה ונוחות ובריחה רגעית, גיליתי שהייסורים והכאבים שחוויתי בחיי לא היו קשורים בהכרח לעובדה שנפלתי ללא יכולת להפסיק, הנה אני בחסד ה' הרבה פחות נופל עם התאווה והחיים שלי עוד לא לגמרי תותים...
למדתי לזהות יותר בבירור מצבים שבהם אני מרגיש יותר צורך פנימי לברוח, אני עדיין מוצא את עצמי בורח הרבה אבל לפחות לא לסם המדכא ההוא שהטביע אותי בעבר בתוך בור חשוך. לפחות 'רק להיום' לא.
ואני צועד בדרך, יש ימים יפים, ואפילו ימים בלי תאווה באופק... והם הרבה יותר יפים משהייתי יכול לדמיין לעצמי לפני שזכיתי לנסות להתחיל להחלים לפני ארבע שנים בערך, החיים הרגישו לי תמיד אפורים במקרה הטוב ושחורים בדר"כ, חוץ מרגעי הטירוף והתחושות הרגעיות שהשימוש בתאווה היה מספק לי בתקופה הארוכה ההיא.
ויש ימים קשים וסיזיפיים שבהם בא לי לברוח עד לאינסוף ומעבר לו.. אבל יש לי אפשרות לשתף לנסות לשחרר את המועקה הנוכחית ויש חברים מדהימים שעוזרים מכל הלב, ויש את אבי האוהב שלמרות שאני עדיין חש שיש לי עוד כברת דרך ארוכה לצעוד לקראת חיבור יותר פנימי ומשמעותי איתו, והוא עדיין הרבה פעמים לא מובן לי וקשה לי מאד לפעמים לקבל את התסריט שהוא כותב לחיים שלי, אני כן מרגיש הרבה הרבה יותר קרוב אליו, ובשביל רגעים שבהם אני מרגיש שהוא מציץ אליי מבין העננים ומלטף את נשמתי באורו המרפא, הכל שווה.
אוהב אתכם חברים צדיקים לדרך.
|
|
|
| צועדים בהחלמה |
|
|
התמכרות זה רגל כרותה והלך עלינו
מחקרים הוכיחו שכותרות פרובוקטיביות ושליליות מושכות יותר מחיוביות ונכונות. את המחקר המצאתי הרגע, כמובן.
בכל מקרה, רוצה לשתף במשהו.
אתמול חיפשתי ביוטיוב הרצאות של טד ומפה לשם התגלגלתי, לא, לא לפורנו, סתם להרצאה משעממת על רפואה. רגע לפני שיצאתי גיליתי שלא סתם נכנסתי לזה, הייתה סיבה טובה שהובילה אותי ללחיצה הזאת, לא תמיד אני חי ככה, בתודעה שכל דבר שמראים לי הוא מכוון ונועד ללמידה וקידום, אבל כשמביאים לי את זה עם כפית ישירות לפה אני בדרך כלל מנסה לקלוט, ולהבין וללמוד. לא תמיד.
למרצה הייתה יד קטועה ושתי רגליים שעשויות מפרוטזות מתכתיות. מילא. סטיבן הוקינג נראה יותר גרוע מזה. אבל ממש בדקה הראשונה, תוך כדי שהוא מדבר כל הזמן עם היד הבריאה שיש עליה טבעת ולוקח כמה וכמה שניות לקלוט שהבן אדם נכה, הוא מרים את הרגל האחת, לגמרי בטבעיות, ומניח אותה על השנייה, ככה, רגל על רגל. הוא זרק בהתחלה שתי מלים איך כל זה קרה לו, איזה התחשמלות, ועוד שתי מלים על הזמן שלקח לו לקלוט את מה זה אומר לגבי החיים שלו, ובכל שאר הזמן הוא דיבר על התחום שלו ועל מה הוא חושב שצריך לשנות בעולם ויחסי מטפל מטופל, כי זה הקונספט של שיחות טד. אבל לי הספיקה כבר הדקה הראשונה, התנועה הפשוטה הזאת, בזמן שהוא עם שני רגליים תותבות ונראות חלק מרובוט רזה וגבוה.
בשביל להבין למה זה ריגש אותי אני צריך לחזור קצת אחורה. מאז הפעם הראשונה שהרגשתי מכור והלכתי לקבוצות, תמיד שמעתי שהתמכרות לא ניתנת לשינוי, זה כמו רגל כרותה, כך אמרו, צריך ללמוד לקבל את זה ולחיות עם זה. ותמיד התקוממתי בפנים, לא הסכמתי לכרות לעצמי את הרגל הכרותה, לא יכלתי לשמוע ולקבל חברים שצחקקו, שעוד שישים שנה הם יבואו לקבוצה עם הליכון ופיליפיני. אבל הייתי חייב קבוצה אם לא רציתי להשתמש, אז כל בוקר אמרתי לעצמי, כמו שאני נקי רק להיות, אני מקבל את זה שאני מכור רק להיום. רק להיום רק להיום רק להיום. זאת הנקודה שהכי הלחיצה אותי. ומן הסתם גם הכי תקעה אותי. אני כותב את זה בלשון קיצונית כזאת, למרות שברור לי שזה לא באמת כך, כי ככה אני מרגיש כרגע.
והנה, ממש ערב לפני שאני מוסר צעד ראשון בפעם השנייה, (יש בזה גם סגירת מעגל, כי הייתי בקבוצה הזאת לפני חמש שנים ממש בהתחלה תחת שם בדוי וכל מיני סוודרים מטאפורים מסוגים שונים על הראש, והנה אני נמצא באותה קבוצה ומספר ממש על זה. וגם, אחרי שמסרתי צעד ראשון עמוס בדוגמאות ובהלקאה עצמית נונסטופית), אני רואה פרופסור חשוב עם רגליים תותבות, שלא רק שהוא מקבל את זה שאין לו גפיים, אלא גם מניח רגל על רגל בטבעיות. הנה, אפשר אחרת. קבלה. פשוטה. זה מה שיש, בא נתקדם הלאה.
|
| מבט מהמקורות |
|
|
עצה נפלאה
וכמו שאמר הגר"מ סולובייציק זצ"ל (הובא בספר והאיש משה ח"א עמ' קע"ה) דאין לך תריס מעולה כנגד היצה"ר מחשיפת הפרצוף ולקרוא לו בשמו המפורש. כי היצה"ר אוהב מאד את ההסוואה וההצטנעות. המצב האהוב עליו מכל הוא, שמזימתו נשאר בגדר נעלם אשר מליבא לפומא לא גליא. ואילו כשעושים פרסום למזימתו הרעה, מיד הוא בורח ומסתלק. ובכן בכל הזדמנות של נסיון וחשש מכשול, יש להכריז במילים ברורות ובקול רם באזני המסית והמפתה "שמדובר בעבירה וחטא מפורש" ואז ימהר היצה"ר להיעלם ויניח לו.
|
|
