כעת נוכל לפנות אל השאלה – מה כוונת המוזכר בספרים שאין תשובה על פגם הברית. מקור הדברים הוא בספר הזוהר הקדוש. יש מקום שמשמע ממנו שלא מועילה תשובה[1], אך במקום אחר בזוהר מצאנו שתשובה מועילה גם לחטא זה. וכן במאמר אחר בזוהר[2]: "אין לך דבר שבעולם שעומד בפני התשובה". בסתירה העולה מהמאמרים השונים דנו רבים ותירצו בצורות שונות [3].

לענייננו נראה לומר שאע"פ שוודאי שמי ששייך לעיסוק בנסתרות וברזין דאורייתא טוב וראוי שיברר את הסוגיה הזו לעומקה, וכמו כל דברי התורה מובטחים אנו שיערבו בפיו ויחיו אותו, וודאי שלא יחדירו בליבו ייאוש ובהלת שווא, אך ככלל אין דוגמה בולטת מזו לנזק שבערבוב בין חלקי התורה השונים – 'נגלה' ו'נסתר'. שימוש במושגים ובדרכי חשיבה מחלק ה'נסתר' שבתורה בתוך דיון שבמסגרת חלק ה'נגלה' שבתורה, ובפרט אם הוא נגוע גם בהבנה שאינה שלמה ונכונה – הוא שימוש שעלול להוביל למסקנות מוטעות[4].

הגדרת התשובה היא עניין הלכתי, והיא מוגדרת היטב ע"י חז"ל בגמרא ובפוסקים. גם כאשר מסתייע השו"ע בדברי הזוהר על פגם הברית, הרי זה נעשה רק כדי להדגיש את חומר העוון ולא כדי להסיק מכך מסקנה הלכתית (כמבואר בנושאי הכלים שם[5]). מסיבה זו אין המאמרים הללו מובאים כשעוסקים הפוסקים בהלכות תשובה. גם בעל התניא שעוסק בשאלה זו באגרת התשובה[6], אינו מביא אותה בשו"ע שלו. ונאמנים דברי השל"ה הקדוש[7]:

אלו החסידים המחמירים לומר אין תיקון לחטא הזה רח"ל כאשר שמעתי מפיהם, הם המרבים פושעים בישראל ומרחקים מלבוא תחת כנפי השכינה. אשר בעל העוון רח"ל בשמעו אלה אומר אין תשובה לחצי דבר, וכאשר אבדתי אבדתי. ואלו גורמים גלות השכינה, ואינם נקראים חסידים כי אם חסרים ועונשם גדול למאוד.

ובמקום אחר[8]:

מתחילה אבוא להציל ממיתה נצחית את הקורא המאמר הזה שאין תשובה למי שחטא חטא זה, ואז החוטא יתייאש ויאמר כאשר אבדתי אבדתי, ויעשה משאלות לבו ויאמר נואש. אלא באתי לעורר החוטא שיקום בזריזות לעורר תשובה, ואל יתמהמה רגע אחד. כי על כרחך אין דברי המאמר הזה כפשוטו שלא יועיל תשובה, כי אין דבר בעולם שלא יתוקן בתשובה אפילו מי שכפר בעיקר, כמו שלמדו רז"ל מפסוק "שובה ישראל עד ה' אלקיך" …

כמו בשאר תחבולות הנחש, לא חסידות יש כאן אלא חיסרון באמונה. רק עצת היצר יוצרת את המחלוקת המדומה הזו שבין 'נסתר' ו'נגלה', ואין להתחשב בה כלל. ולפלא הדבר שבספרים שנכתבים בזמנינו על תיקון הברית דנים המחברים במאמרי הזוהר הנ"ל ואינם מדגישים את היסוד הזה יותר, כי בכך נפתח פתח שרבים נופלים דרכו ונמנעים מלעשות תשובה, וה' יצילנו. מצווה לפרסם שאין להתייחס למאמרי הזוהר הללו כלל, רק נזק מגיע מהעיסוק בהם – חוץ מאשר למי שהוא במדרגה עליונה, ומוצא בנפשו שהדברים מועילים לו ואינם מחלישים או מונעים אותו מתשובה בשמחה.

בכל מה שקשור לפגם הברית יש ריכוז מדהים של 'יצר הרע' המחופש לצדיק ובא בעצות שונות ומשונות. בפרק הזה עמדנו על שתים מתחפושותיו העיקריות:

האחת – רצון להחמיר ולהדר בתשובה, לא להסתפק בדין הפשוט בגמרא ובפוסקים. גם בחורים שלא עולה על דעתם להתענות את התעניות המובאות בכתבי האריז"ל לתיקון עוון הכעס או עוונות אחרים, כורכים כאן את עיקר התשובה עם סיגופים ותיקונים שונים, או עם מעלות נישאות שצריך כביכול להגיע אליהן.

והשנייה – 'גלישה' לעסוק בנסתרות ולתלות בפשט דברי הזוהר במקום אחד את עיקר התשובה, נגד דברים מפורשים וידועים בגמרא ובפוסקים. ושוב, זה בא גם מצד כאלה שאין להם נגיעה בנסתרות בדרך כלל, ושו"ע האריז"ל אינו מונח דרך קבע על שולחנם.

הרגשת חומר העוון היא הרגשה בריאה המעידה על נפש טהורה, אך יש בה ספיחים וגידולים מסוכנים. מבחנה המכריע הוא בשאלה האם היא דוחפת את האדם כלפי חוץ, או חלילה הופכת למכשלה המעכבת את התשובה.