שאלה: "מה ההבדל בין רשת דייגים לרשת של מס הכנסה?"

תשובה: "ברשת של מס הכנסה כל הדגים הגדולים מצליחים להתחמק ורק הדגים הקטנים נלכדים בה..."

ביום שלישי הקרוב, י"ב טבת, 10 לינואר, יגיע חבר ותיק במיוחד להשתתף בקבוצת שמור עיניך בירושלים ולספר את סיפורו האישי.

המדובר באחד החברים הותיקים ביותר כיום והוא נקי כבר למעלה מעשרים שנים! כל מי שנחשף לדובר ולסיפור האישי לא יכול שלא להתפעל עמוקות מהאישיות, התהליך והדרך המדהימה שעבר.

זאת הזדמנות מיוחדת לשמוע את סיפורו של אחד החברים היהודים הראשונים שהגיעו לתכנית 12 הצעדים.

אם אתה חבר חדש ומעוניין להצטרף לקבוצה, אנא צור קשר בהקדם עם האחראי על קבלת חברים חדשים באימייל: shlomo483@gmail.com

אם אני צריך לבדוק איפה השינוי הכי מהותי בגישה שלי אל התאווה, זאת תהיה משימה לא פשוטה בכלל. הרבה מושגים חשובים נכנסו לחיי, מי מהם בסערה ומי מהם בהתגנבות יחידים, ויחדיו הם חוללו את השינוי.

ובכל זאת, למרות שישנם הרבה שינויים, אני מוצא את עצמי חוזר אל אחד מהם שוב ושוב. המדובר בהבנה וההכרה בכך שאף אחד לא יציל אותי ואף אחד לא יעשה עבורי את העבודה. לא הרב, לא הפסיכולוג, לא הלימוד והתפילה, לא אשתי, לא הקבוצה ולא הספונסר. (האמת היא שגם אלוקים לא יעשה עבורי את השינוי אלא אם כן הוא יראה שאני לוקח אחריות על עצמי אבל זה נושא אחר).

בעצם, הגישה הזאת לפיה מישהו יעשה עבורי את העבודה, מגיעה מאותו מקום חולה של הנפילות בעצמן. בעולם הפנטזיה של התאווה, יכולתי לשרוף אין ספור שעות מרותק לחיפוש של אותו רגע "מושלם", שכאשר אמצא אותו - יבוא מנוח לנשמתי. אבל גם כאשר מצאתי את אותו רגע, המשכתי מיד לחפש הלאה, כי ברגע שהגעתי אליו הוכיחה לי המציאות שאין דבר כזה ואף אחד לא יכול לעשות אותי מושלם ולעבוד עבורי. אז המשכתי לחפש - ולברוח.

כך היו נראים הצעדים הראשונים שלי בהחלמה. בהתחלה פניתי לפסיכולוג, אבל הפניה היתה מעורבת עם תחושה ותקווה שסוף סוף יהיה מי שיבצע את העבודה עבורי. כן, אצטרך להגיע לפסיכולוג, לדבר ולעשות מה שהוא אומר אבל את הוא זה שיקח את האחריות. התקווה שקיננה בי היתה שסוף סוף, אחרי עשרים שנים, יהיה מישהו שיקח ממני את המאבק המתיש הזה עם התאווה. אחר כך הגעתי לקבוצות ומיד חיפשתי ספונסר - חבר ותיק יותר שילווה אותי ויעזור לי. בתוכי חיפשתי בעצם מישהו שיעבוד עבורי. כאשר יהיה לי קשה, הוא זה שיגיד לי מה לעשות ולי יישאר רק לבצע את הדברים.

אבל היום אני יודע שאין דבר כזה. הספונסר יכול לכל היותר להציב מולי את המראה ולספר מה עבד בשבילו כאשר היה במצבים כאלו, אבל את העבודה אני חייב לבצע לבד. אף אחד לא צונח יחד איתי מהמטוס. אכן בקבוצה מלווים אותי עד לרגע שאני עומד בפתח לקראת הקפיצה אבל את הקפיצה ופתיחת המצנח אני חייב לעשות לבדי.

ולמרות הכל, ביחד עם כך שדורשים ממני לקחת אחריות על עצמי, את האחריות אני מותיר בידיו של אלוקים.

גליתי על עצמי בתהליך ההחלמה שכמה שחשבתי שאני אדם יחסית ישר וכנה, הייתה חסרה לי כנות אמיתית כלפי עצמי וכלפי הסביבה שלי.

מבחינתי הכנות היא המפתח מאסטר של ההחלמה, פותח כל דבר הנוגע בכל תחום.

קודם כל האפשרות שניתנה לי להיות כנה עם אישתי על המחלה שלי (עדיין אני לא משתף אותה על כל מחשבה חולנית שיש לי בראש, בעצת הספונסר), אבל זה שהיא מבינה שיש לי קשיים ואני מתמודד איתם ומעריכה את זה (נס גלוי) זה אחת מהמתנות הגדולות שקיבלתי בהחלמה.

עלה לי חידוש על פרשת השבוע ברוח התכנית.

יוסף מתדרך את האחים שמגיעים למצרים שהמפגש על פרעה יכלול תחקור על העיסוק של האחים, מבקש מהם יוסף לציין שהם רועי צאן וכך יושיב פרעה אותם בארץ גושן בפרברי מצרים ולא בתוכה ממש, מכיוון שאלוהי המצרים היה הכבש .

תמיד אומרים שזה היה תירוץ כדי שלא יתערבבו עם המצריים, מלכתחילה למה יוסף אומר לאחים שירדו עם כל הצאן שלהם אם זה יראה בעין לא טובה מול המצריים, הרי פרעה הבטיח להם את כל טוב ארץ מצרים. לדעתי יש כאן מסר נוסף וחשוב אף יותר שיוסף מעביר לאחים.

כל סיפור מכירת יוסף התחיל בשליחותו לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן, משם התגלגלה ההפקרה של יוסף וחוסר כנות כלפי אביהם שיוסף מת. לעניות דעתי יוסף רוצה לומר לאחיו עכשיו שכולנו ביחד ועושים תשובה על הסיפור עלינו להיות כנים עם עצמנו (מה הכישרונות שלנו - רועי צאן) וכלפי אחרים (פרעה) ללא חשש.

עובדה שפרעה מקבל אותם ואף מבקש מיוסף שאם יש עוד אנשי חיל כאלה, הוא רוצה אותם בתור שרי מקנה על הצאן שלו.

אני מתפלל שאלוקים יתן לי את הנכונות לכנות בכל תחום בחיים וכך ארגיש שלווה ולא בריחה מהאמת.

הגעתי לכניסת השבת מרוסק. בלי כוח לכלום. איכשהו תמיד מהנקודה התחתונה ביותר בנפש יש פתאום מישהו ששולף ומוציא אותי. אלוקים. ככתוב בספר הגדול "כמה חשוך החושך לפני השחר" (עמ' 11), ובמילים פשוטות יותר: החושך לפני עלות השחר הוא החושך החזק ביותר, משל לכך שהנקודה החשוכה ביותר בחיים היא הנקודה לפני התחלת האור.

האמת, שגם בימי השימוש אני זוכר שאיכשהו התחלתי להבין שזה ככה אצלי. הייתה פעם אחת שבה הייתי במיטה במשך שלושה ימים, מאונן וישן בלי הפסקה, מתוך תקווה וציפייה לרגע הזה שסוף סוף ישלפו אותי מכאן (בלי שאצטרך לתקן את זה בעצמי).

בקיצור הרגשתי נורא גרוע עם עצמי ועם החיים שקשה לי לקבל, ואז פתאום רעייתי לקחה אחריות על הזוגיות, והבן שלי, זה שכנראה יש לו הכי הרבה טינות עלי, מפתיע ושואל: "אבא, למה הפסקת לתת כאפות?"

"הפסקתי? באמת?" שאלתי וחיבקתי אותו. "כן, כבר הרבה זמן לא נתת לנו". וואלה.

"אני מנסה לשפר את ההתנהגות שלי" אמרתי לו.

מנסה, אבל זה לא מצליח לי. או ליתר דיוק, זה לא מצליח לי בהיקפים וברמות שהייתי רוצה. ואז זה מייאש אותי. 

במהלך השבת למדתי בספר "חובות הלבבות" בשער הביטחון. שם שמתי לב לדבר מעניין שרבנו בחיי כותב לפני כאלף שנה (! הספר חובר בשנת ד'תת"מ (1080 למניינם)).

הוא כותב שבחירת האדם קיימת רק בבחירה העקרונית ובנכונות לעבוד את ה', אבל ביצוע מעשים טובים או קניית מידות טובות בפועל הוא בידי אלוקים, ולכן ההשתדלות צריכה להיות מלווה בתפילה ובקשה אינטנסיבית מאלוקים לעזור בביצוע.

כתוצאה מכך, כאשר האדם מצליח וזוכה למעשים טובים ומידות טובות, אסור לו לתלות זאת בעבודתו ולזקוף זאת לזכותו אלא בחסד אלוקים ולהודות על כך בכל ליבו. וכאשר אינו זוכה לכך, אסור לו להאשים ולרדוף את עצמו. בקיצור, זו לא ממש המצאה של התכנית שאני לא אחראי לתוצאות. לדעת רבנו בחיי אם אני חושב אחרת, אני די כופר... מקווה ליישם.