כל מי שהלך לקבוצת תמיכה או השתתף בקבוצת תמיכה טלפונית או אפילו הלך לפגישה עם פסיכולוג מכיר את הפחד של "מה יקרה אם מישהו יראה אותי?", "מה יקרה אם מישהו יזהה אותי?", אוי ואבוי .

אז אני קצת מוזר (לא רק בזה...). אני דווקא חיכיתי כל הזמן לפגוש סוף סוף מישהו שאני מכיר. שמישהו יזהה אותי סוף סוף ויקרע ממני את המסכה הזאת שאני הולך איתה. שלפחות אדם אחד שמכיר אותי מהחיים הרגילים שלי יידע שאני מכור. אתם בטח לא מבינים למה לעזאזל זה טוב. התלמידי חכמים שבינינו כבר מצטטים את הפסוק "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" שפירושו: אשריו של מי שחטאו לא התגלה. אוקיי, אבל אצלי זה שונה. אצלי המסכה והחבאת המחלה במשך כל השנים, היו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהמחלה התפשטה למימדים המפלצתיים שלה.

זה לא רק הענין של הפחד לבקש עזרה, זה דווקא החלק הקטן בכל הסיפור. העיקר הוא מעגל הקסמים המטורף אליו זה הכניס אותי. אני חי חיים כפולים שלא יכול להיות שני חיים הפוכים יותר אחד מהשני. באחד אני אבא גאה, בעל מסור, עובד מוצלח בחברה טובה, אדם ירא שמים, מוכר לחברים מבית הכנסת כאיש רציני שדעתו חשובה בנושאי הקהילה, ואילו בחיים האחרים - אלו שרק אני יודע עליהם - אני סוטה מין, בוגד, נואף, אדם המבזבז שעות אין ספור על פטנזיות מלוכלכות שמתאימות לאנשים בשפל המדרגה, והכי גרוע: אני לא יכול להפסיק את זה.

והחיים הכפולים האלו הטריפו אותי! רגע אחד חשבתי שעדיף לי לעזוב את כל החיים מאחריי, לברוח לסוף העולם ולממש את כל הפנטזיות שלי, וברגע האחר הרגשתי שאני חייב להפסיק את כל הטירוף ולהיות יהודי ירא שמים ואיש משפחה למופת. וכמה שלא ניסיתי להתיר את סבך הקשר, הדברים רק יותר הסתבכו ולא ראיתי שום מוצא החוצה, מה שגרם לי להמשיך להסתבך, ולהמשיך לנסות לצאת, ולהמשיך להסתבך וכן הלאה.

והבדידות, הו הבדידות, כמה היא קשה. מי יבין אותי? מי יוכל להאמין שאין לי שליטה על עצמי, שלמרות מי שאני נחשב, המציאות היא שאני מכור, עבד נרצע לתאווה.

נכון, היה את הפורום ואת הקבוצת תמיכה, וכל ידידיי הנפלאים שסוף סוף הבינו מה עובר עליי, אבל זה לא הספיק כי כולם הכירו רק צד אחד שלי. זה היה נפלא לחלוק תובנות על התאווה עם מכורים כמוני, אבל זה לא מספיק. רק אדם שמכיר את שני הצדדים של המטבע יכול באמת לדעת כמה היא שווה. רק אדם מכור שמכיר אותי גם בחיים הרגילים שלי יוכל להבין באמת מה עובר עליי. אז התפללתי שאפגוש אחד כזה. וה' שמע את תפילתי.

ואני לא אומר "אוי ואבוי" שמישהו מכיר אותי אלא להיפך. אני מאושר שסוף סוף הסוד הגדול שהיה אויב מספר אחד - נחשף. זהו, אין יותר מסכה, פורים נגמר. כעת יש לי לפחות אדם אחד שכאשר אני מספר לו על הרגשות שלי הוא מבין אותי באמת משני הצדדים. כשאני מספר לו על הכאב לב כאשר אני מוסר שיעור תורה, הוא מבין באמת את שני הצדדים: הוא יודע שאני מכור ומבין כמה זה הזוי להגיע למסור שיעור תורה אחרי כמה שעות בזבל, וגם מבין שבעצם מתאים לי למסור שיעור תורה למרות העובדה שאני מכור.