בימים אלו אנחנו מסיימים מחזור של התוכנית הטלפונית היומית שנפתחה לפני כארבעה חודשים. החברים שהתמידו בתכנית מדווחים על שינוי עצום שהם עברו ותקופות הנקיון הגדלות והולכות מעידות על ההצלחה.

ביום ראשון הקרוב ייפתח בעז"ה מחזור חדש ונתחיל שוב מההתחלה. זאת הזדמנות עבורך להצטרף לתוכנית ולקבל גם אתה את מה שהחברים שלפניך קיבלו. התוכנית תתאים במיוחד לחברים חדשים כך שאין צורך בשום ידע קודם.

החל מיום ראשון, תתקיים מידי יום, בשעה אחת וחצי בצהריים, שיחת הועידה בה אנחנו נתקדם לפי תכנית 12 הצעדים.

הקבוצה מתקיימת מידי יום ראשון עד חמישי במספר טלפון: 03-978-6688 עם הסיסמא: 357171195# ואחר כך סולמית פעם נוספת. שים לב: המספר הזה הוא לשימושך האישי בלבד והוא לא ניתן להעברה בשום פנים ואופן.

אם אתה מעוניין להצטרף, חשוב גם שתעדכן אותנו באימייל sod@gye.org.il כדי שנשמור לך מקום ובכדי שנוכל להוסיף אותך לרשימת החברים בתוכנית - כך תקבל סיכום יומי של התוכנית באימייל וכן שיעורי בית ואימיילים נוספים הנשלחים לחברי הקבוצה בלבד.

אל תפספס את ההזדמנות. נשמח שתהיה איתנו במחזור החדש.

איך אפשר בכלל לחיות עם סוד גדול כל כך בלב בלי להתשגע? אני חושב על עצמי כנער מתבגר, מלא בתחושות חוסר אונים של הנפילות החוזרות שוב ושוב, מלא בתחושות הקשות של פיצול האישיות - אך בעיקר לבד. ביום לבד, בלילה לבד, תמיד לבד. למי אספר מה עובר עליי ומי יבין אותי? ואם מישהו יבין אותי, איך הוא יכול לעזור לי? כשאמא שלי תפסה אותי מאונן היא לא עזרה לי (סהדי במרומים שאין לי טינה כלפיה. פשוט לא היה לה מושג ירוק מה לעשות עם זה). כשהראש ישיבה שלי תפס אותי הוא לא עזר לי (סהדי במרומים שאין לי טינה כלפיו. הוא פשוט לא יכול היה להבין את המצב האמיתי שלי). בשורה התחתונה - נותרתי לבד.

ואיך "התגברתי" על הבדידות? כמובן, בדרך היחידה שאני מכיר: עוד אוננות. (בדיוק כפי ש"התגברתי" על התחושה הנוראה של החטא והעבירה שעשיתי, אבל זה נושא לפעם אחרת). מעגל הקסמים פעל מעולה והוא המשיך להוביל אותי לקראת מה שההתמכרות מתוכננת לעשות: הרס עצמי מוחלט. זה עבד בערך ככה: אני מרגיש בודד. אני בורח אל האוננות. אני מרגיש עוד יותר בודד. אני מאונן עוד יותר. אני מרגיש עוד יותר בודד. אני מאונן עוד יותר. אפשר להמשיך לכתוב את זה עוד ועוד ולמלא את כל החלון כאן במחשב, אבל הרעיון מובן.

זה לא שאין לי חברים, לא שאין לי משפחה תומכת ולא שאני אדם בודד. ממש לא. אני אדם חברותי, נמצא תמיד במרכז הענינים אבל עדיין בודד... כי בתכל'ס, מה יודעים עליי החברים הכי טובים שלי? בערך כלום. הם יודעים רק דברים חיצוניים שאין לי בעיה לשתף אותם ולחלוק איתם, אבל את מה שאני באמת עובר, לא סיפרתי אף פעם לאף אחד. אלך צעד אחד קדימה ואתייחס לאשתי. כן, האישה יודעת הכל על בעלה. האמנם? מה אישתי יודעת עלי מה שבאמת עובר עליי ועל הדבר שהכי מטריד אותי בחיים שלי? הרי גם כאשר אשתי תפסה אותי, זה לא הביא פתיחות. היא ידעה על הנושא, אבל זה לא אמר שיכולתי לשתף אותה במה שבאמת עובר עליי, בהתמודדויות, בקשיים, בנפילות וכן הלאה. אז אני חי עם אשתי ומרגיש שאני "פתוח" איתה כי אני מספר לה מה אני מרגיש כשאני רואה את החשבון בנק שלי, אבל בתכל'ס איזה פתיחות ואיזה נעליים. זאת לא פתיחות. הדבר שאני הכי צריך לספר למישהו בעולם - אני לא יכול לספר אפילו לאשתי!

אז מה הפלא שהמשכתי ליפול בלי הפסקה? הרי המקום היחיד בו קיבלו אותי באמת כמו שאני ושבו לא הרגשתי בודד - היה במחוזות התאווה השונים. כמה כואבת הבדידות. התחושה הזאת שאני שונה מכולם. התחושה ש"אם רק היו יודעים מי אני" בטוח לא היו מדברים איתי. זהו שיא הבדידות. אני לבד בעולם ואין נפש חיה שתבין אותי, חוץ מהזמן בו אני בתאווה.

ואז ה' עושה לי נס והוא מביא אותי לשמור עיניך. לראשונה בחיי יש אנשים שאני יכול לספר להם מה עובר עליי והם באמת מבינים אותי. כשאני מספר להם שאני לא רוצה ליפול ובכל זאת נופל - הם יודעים על מה אני מדבר. איזה שחרור עצום. הפורום והשיחות בטלפון היו התחלה מצויינת, אבל עבורי זה לא הספיק. הייתי חייב לפגוש אנשים אמיתיים, ומה טוב אנשים שאני מכיר כבר מהעבר. אנשים שיקרעו לי את מסכת הבריחה מהפנים, וסוף סוף אוכל לצאת ממאסר הבדידות. איזה שחרור נפלא זה לפגוש אנשים שמכירים אותי, אנשים שלמדו איתי בישיבה או מתפללים איתי בבית הכנסת. אנשים כמוני בדיוק. וגם הם מכורים לתאווה.

עצם היציאה מהבדידות, היתה עבורי חצי החלמה. הבדידות נגמרה ולא הייתי צריך לברוח יותר. הגעתי הביתה. הקבלה הזאת של החברים שקיבלו אותי בלי תנאים מוקדמים היתה עבורי חצי מהתרופה להתמכרות. וחוץ מזה, כשהבדידות נעלמה, היה לי קל יותר להכיר במחלה, לתת לה את השם המפורש ולהבין שאני לבד כבר לא אנצח אותה. הגיע הזמן לפנות לאבא שיעזור לי.

אה, אבא.. המגיד שיעור אמר לי להתקשר אליך ולומר לך שאני לא יכול להמשיך ללמוד "בסיידער" - - - - א'לי תן בי את השלוו.. אומץ לשנו.. אומץ לשנות.. אומץ לשנות.. זה הזמן. בררר. בלעתי בועת אוויר (הלוע שלי חרב כבר כששמעתי את המילים - "המגיד שיעור".), והתפללתי: אבאל'ה, תן לי כוח להיות אבא כמו שמגיע לו שיהיה לו. כמו שמגיע לי להיות..

מתוק שלי, מה קרה? אה, אה, לא למדתי. התבטלתי. והרב "פלמונובי'ץ" אמר לי שאני לא יכול להישאר בבית המדרש... שמע, זה לא נעים.. כן, אבא, תאמין לי שלא התכוונתי. יש לי חברותא לא משהו. אותו הוא בכלל שלח הביתה לכמה ימים.. התכוונתי, שזה בטח היה לך לא נעים לשמוע את המילים האלה מהרב..

כל מה שהוא הצליח לומר היה "אה" ודיי.. גם אני. אין לי מושג מאיפה זה בא. למרות שהן יצאו מהפה שלי. המילים הללו לא שייכות לי. אני פשוט לא מסוגל לומר אותן. גם לא את אלו שבאו בעקבותיהן: תראה, גם לי היה לא קל בגיל שלך לשבת בבית המדרש.. בטח לא עם חברותא שלא סגור על עצמו. בוא נחשוב יחד מה אתה יכול לעשות כדי שההרגשה שלך תשתפר - - -

ניהלנו שיח קצר סביב מה שישפר לו את ההרגשה, והגענו במהירות לעמק השווה: "הרגשה טובה תבוא לו מסיפוק. מחויבות ולימוד מספקים אותו. הוא צריך למצוא את הדרך לנטרל רעשי רקע".. לבנתיים הוא ילך לבית כנסת שכן וילמד דף גפ"ת...

בלילה חיבקתי אותו חזק. אמרתי לו שאני סומך עליו, ושזה בסדר "שהתפלק" לו אני אוהב אותו תמיד. "אתה הילד שלי". רק ילד. שלי. כל השאר לא באמת חשוב. והאמת היא שחיבקתי אותי חזק. את הילד שבי..

אני יושב עכשיו וצוחק ובוכה. צוחה ובוכק.. בוכה על כל אותן הפעמים שפחדתי והפחדתי. שנחבטתי וחבטתי. שנעקצתי ועקצתי. שנצעקתי וצעקתי. שאויימתי ואיימתי. שהוכיתי והכיתי. ש.. וש... וצוחק ומודה עליהם. על כולם. שהרי בלעדי זה לא היה את זה..

תודה אבאל'ה. על העבר. על ההווה. תעזור לי בבקשה לזכור היום – "הוא" רק ילד...

ולענין עשה טוב כתב הח"ח זצ"ל (שמיה"ל ח"ב פ"ב) דהרי ע"י קיום מצוות התורה האדם מתקדש לה', כמו שתקנו אנשי כנה"ג לברך על המצוות "אשר קדשנו במצוותיו וכו'". אמנם אימתי מועילין המצוות שעל ידם יהיה האדם קדוש לה', כשהוא זהיר מלתור אחרי מחשבת הלב וראיית עיניו, אבל אם ח"ו תתורו, לא יועילו המצוות שתהיו קדושים.