שוטר עצר נהג שנסע במהירות 230 קמ"ש.

הנהג שאל את השוטר: "נסעתי מהר מדי?"

השוטר ענה לו: "לא, טסת נמוך מדי…"

הליך ההחלמה לא יהיה שלם ללא פתיחות מוחלטת בכל הקשיים שעוברים עלינו כל יום. אז הנה כמה נפלא אני יכול לספר לכם ידידי על דברים שמעולם לא הרגשתי משוחרר לדבר עליהם. לא תמיד צריך לספר על מקרים הרואיים של עמידה בניסיון רגע לפני... למרות שגם את זה יש ויש, הלא אנשים לוחמים אנחנו, הלא כן? ו..כן אנחנו יודעים להילחם וגם להיכנע, הכול לפי הצורך.

היום למשל ברצוני לספר לכם על תחושתי אמש בשבת אחה"צ. הילדים בבית וזה ממש נפלא... עד שמה לעשות, מתחילה מריבונת קטנה ביניהם, והופ מישהו קצת נסחף וצריך ליישר אותו, הערה פה וצעקה שם, והאווירה נעכרת. אתם יודעים תמיד יש את הילד שמומחה להדליק מדורות... ידו בכל ויד כל בו. אולי אצל אנשים "רגילים" דברים שכאלה עוברים רגיל ללא משקעים חריגים, אבל אני ממש לא מתבייש לומר בפה מלא שאצלי זה עובר רע, אפילו רע מאוד! אמרתי מילה קצת חריפה, ואני מרגיש כל כך גרוע שמיד במוצאי שבת אני חייב לצאת מהבית, אני לא רוצה "לזהם" לכולם את האוויר עם תחושותי המזופתות, (אני גם אציל נפש למי שלא יודע, מגיב רע, ולא יכול להתמודד עם התוצאה. פיצול אישיות? אולי)

אני יוצא קצת לאוויר והולך, טוב שלילה וקשה לראות אותי. קצת לא סימפטי לפגוש לבד ברחוב טיפוס זועף שכזה. אבל למען האמת למה לשקר? אם אפגוש מישהו מוכר יהיה לי מרוח על הפנים חיוך של מיליון דולר, אני אלוף בזה. ככה זה כשמתרגלים לשחק הרבה שנים. יכולתי לעשות קריירה לא רעה בהוליווד אני מניח. (היצורים שם נמצאים הרבה יותר עמוק ממני) אני הולך וחושב על עצמי, איך זה שאני מרגיש כל כך רע? במחשבה שניה נראה לי שלמרות שהגזמתי קצת בתגובתי, זה לא היה משהו חריג ולא מוצדק. אני הרי אבא ותפקידי לחנך וזה מה שעשיתי. אז למען ה' מה זו התחושה המזעזעת שיש לי?

בזמן האחרון התרגלתי קצת למודעות, חשוב לי להגדיר את התחושות שלי לעצמי. בסיכום קצר של "אבחון מחלה" שאני עושה לעצמי יש לי הגדרה די ברורה. זו תחושה שמלווה אותי כל אימת שאני עושה רע למישהו. הנפש ה"רגישה" שלי לא עומדת בזה. (וואו כמה רחמים עצמיים יכולים להיות לאיש אחד? חתיכת אגואיסט) נקיפות המצפון פשוט מציקות ומייסרות ללא רחם.

התהליך הוא כזה, אני נלחץ ממצב, ולמרות שאינני רוצה "פתאום" אני מוצא את עצמי מגיב, אבל התגובה היא מלאה אמוציות שליליות. שניה אחר כך אני כבר לאחר מעשה מלא חרטה.

אופס, זכור לי משהו כזה. קראתי על אנשים שנשבעו לעצמם לא לגעת יותר בכוסית משקה בשניה אחת הם מצאו את עצמם דופקים על הבר ומבקשים עוד משקה. ו..הופ הם כבר אחרי בלי להבין איך זה קרה.

התחושה אחרי היא תחושת החמצה! שוב לא עמדתי במטלה שהצבתי לעצמי. אני מבין יותר ויותר שלמרות שלאנשים "רגילים" (האמת שלא ברור לי למה אני עושה מירכאות על המלה רגילים, אולי קשה לי להשלים ש"הם" הרגילים ואני לא, או באמת אני חושב שאנחנו הנורמליים והם לא. סך הכול אין להם את המודעות שלנו) מותר להגיב בכעס לפעמים, להגזים לעיתים. לנו אסור! אני מרגיש שזה סם המוות לי. למדתי להכיר את תגובת השרשרת: חוסר שליטה, כעס, הגזמה, חרטה, נקיפות מצפון, תחושה רעה, צורך בפיצוי, חיפוש פיצוי......

אנשים רגילים יכולים לפצות את עצמם, אני לא! אין לי במה. למען האמת יש כן כל מיני דברים. אבל אני הרי צריך פיצוי עמוק, שמגיע עד לעומק הנפש. הדבר היחיד שהורגלתי אליו היא התאווה. שאר הפיצויים הם זיוף מוחלט עבורי. פעם לפני שנים עישנתי. זה היה טוב במצבים כאלה, טוב מדי. הניקוטין היה נכנס ישר למוח ומסחרר אותי. אהבתי את הסם הזה, אבל לא יכולתי לקחת את הסיכון שהוא הכין לי בסוף הדרך. יש לי הרי משפחה עם ילדים.. אז הפסקתי לעשן. היה לי קשה עם זה אבל לא מאוד, עד היום יש לי רגעים של געגוע. נשארתי עם התאווה, ועכשיו גם היא כבר לא איתי. הייתי שוקל אולי אלכוהול... לולי קראתי את הספר הגדול וזה נשמע מאיים למדי. על סם אין מה לדבר.

אז מה עושים?

אין ברירה, לא נכנסים למקומות מפוקפקים, אין ברירה. אבל כל עוד אנחנו חיים כאן על פני כדור הארץ, כנראה שלא שייך ממש להתנתק. אם הייתה לי תכנית פעם לעבור להתגורר אי שם במרחבי המדבר מנותק מכל ציוויליזציה, כנראה שזה לא עומד לקרות. צריך למצוא פתרון.

הפתרון המיידי הוא, להיות מודע למה שקורה אתנו. אנחנו צריכים להפעיל מערכת ניטור להתחקות אחר ההרגשות שלנו ולא ללכת אחריהם כעוורים בחשיכה. כשאני מזהה את עצמי במצב של כעס, אני יודע שעלי להיזהר מכך במשנה זהירות ולדאוג לצאת ממנו. אם פעם הרשינו לעצמנו ללכת שולל אחר הכעס וגלשנו לתאווה במודע כי "אין מה לעשות" היום גדלנו ואנחנו כבר יודעים לזהות את הפיתוי לפצות את עצמנו.

אנחנו לא צריכים פיצוי, אנחנו צריכים לנטרל את הכעס, הטינה, נקיפות המצפון וכו'. זו המשימה ואין בלתה. תחושות שליליות אלו הם התחפושות של התאווה. היא מסתתרת מאחוריהם רעה וערמומית.

כלי נפלא לפירוק מיידי של תחושות שליליות הוא הקשר עם חברים לדרך. איי התחושה הנפלאה לדבר עם מישהו ללא מחיצות וללא גינונים, לומר את הככככל כמו שהוא על השולחן אין משהו מנקה יותר מזה, יש בזה עצמה שרק מי שניסה את זה מכיר. "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק"

לאחרונה התכתבתי עם חבר מתוסכל מהנפילות שלו. שאלתי אותו האם הוא חשב על הצטרפות לקבוצה של תכנית 12 הצעדים והוא אמר לי שהוא ניסה את זה וזה לא בשבילו. כביקשתי קצת יותר פרטים הוא אמר שהוא הקשיב פעם אחת לקבוצה בצהריים והוא לא הרגיש שום שינוי מהפכני בחיים. הסברתי לו שמה שהוא אומר שקול לאדם שרוצה לעשות דיאטה ולהוריד חמישים קילו, ואומר שהוא כבר ניסה חדר כושר וזה לא בשבילו כיון שהוא הלך פעם אחת וגם אחר כך נשאר שמן...

בקיצור, בלי השקעה והתמדה - אין תוצאות. יש חברים שעצם ההצטרפות לקבוצה גורמת להם שינוי ראשוני והם מרגישים פתאום איזה שחרור גדול, ויש כאלו שההצטרפות עצמה לא עושה להם שום שינוי. גם אלו וגם אלו לא ירוויחו הרבה אם הם לא יתמידו בהשתתפות בקבוצה ויעבדו על עצמם לפי התכנית. לא כולם יכולים להיות בכל יום בקבוצה, אבל כמובן שזה הדבר הרצוי - להשתתף כמה שיותר פעמים ולהתמיד בכך, לפחות בתקופה הראשונה.

התמדה היא לא מצרך שאפשר לקנות במכולת, ולצערנו הוא לא משאב טבעי שנמצא בכמויות גדולות מידי. זה נכון תמיד, ונכון שבעתיים לגבי הבעיה שלנו, כיון שהרבה פעמים אחרי תקופה קצרה של נקיות, אנחנו מתפתים לחשוב ש"כל העסק הזה מאחרינו" ואין לנו יותר צורך בקבוצה ובעבודה עצמית. אבל זאת טעות, והטעות הזאת מובילה אותנו לנפילה. אם אנחנו לא רוצים ללמוד בדרך הקשה אחרי נפילה כואבת נוספת, אנחנו צריכים פשוט להמשיך בהתמדה.

ידוע שהסטייפלר זצ"ל לא נתן שיכנסו נשים לחדרו, רק הרבנית ע"ה היתה מעבירה לו את הבקשות, ולפעמים כשנכנסו נשים לחדרו עזב מיד את החדר. ובצעירותו רכשו בשבילו בכל עונה שני מעילים, כיון שהיה מהלך בצידי הדרכים כדי להישמר מראיות אסורות ונתחכך מעילו בכתלים ונקרעו.