|
|
|
 |
המסע לתשעים יום - היכל התהילה |
|
 |
הבדיחה היומית |
החלום להיות מורה |
|
המורה שואל את אחד התלמידים, "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"
התלמיד מספר לו, "פעם חלמתי להיות מורה!"
המורה ממשיך להתעניין ושואל אותו, "ומה קרה לחלום הזה?"
"כלום", אומר התלמיד, "למזלי התעוררתי…"
|
|
|
 |
שווה ציטוט |
מה זה חוסר אונים? |
|
חוסר אונים מול התאווה, לא אומר חוסר אונים מול פעולות. אדם נכה יכול לומר "אני לא יכול לעלות במדרגות", אבל זה לא אותו דבר כמו להגיד "אני לא יכול להגיע לקומה השניה", כיון שהוא יכול לעלות במעלית.
חוסר אונים זה בסך הכל לומר: חסר לי כח. אם יש מישהו שיש לו מספיק כח להתמודד לבד אז הוא לא חסר אונים. לעומתו מי שחסר לו כח להתמודד לבד, יכול תמיד לבקש עזרה.
|
|
|
 |
חיזוק |
למה אני מגיע לכנס השנתי? |
|
|
עבורי, להגיע לכנס זה קצת יותר מאשר לפנות את שעות האחר-צהריים והערב של יום ראשון הקרוב. מדובר בטיסה ארוכה מחו"ל שכרוכה גם בהוצאה כספית, בנוסף למאמץ עצמו שכרוך בנסיעה שכזו. ולמרות זאת, ברגע שהתברר לי שישנה עבורי אפשרות ריאלית להגיע לכנס השנתי - לא היה לי אפילו ספק שאני עושה את המאמץ ומשקיע את מה שצריך כדי להגיע.
למה? כי עבורי החלמה זה לא איזה משהו נוסף, בונוס חמוד לחיים טובים יותר, אלא הכרח, חובה, בסיס לכל מה שאני רוצה שיהיה לי בחיים, ובלעדי זה - שום דבר לא באמת בטוח.
זה אולי נשמע קיצוני, אבל הבה נבחן את העובדות. לפני שהגעתי להחלמה סבלתי מפיצול אישיות נורא, כאשר בצד אחד של החיים אני אדם מוערך ומוצלח, ובצד השני מסתיר סוד אפל שאם אנשים היו יודעים ממנו, זה היה הסוף להצגה.
חיי הנישואין שלי הלכו והתדרדרו בקביעות, ולמרות שלא ראיתי את זה בזמנו, היום אני יכול לראות במבט לאחור שהתקרבנו במהירות לצוק, לקראת נפילה והתרסקות כואבת.
הקשר שלי עם אלוקים, עם הדת ועם המצוות הפך להיות קלוש יותר ויותר (גם במקומות בהם לא היתה חלישות מבחינה טכנית), כי הבעירה הפנימית והמצוקה בה הייתי בהתנגשות מול התאווה, גרמו לקרע הולך ומתרחב. לא יכולתי לחיות בשלום עם הסתירה הזאת שבין האידיאלים והערכים לבין המעשים שלי.
אני יכול להמשיך לסקור את ההשפעה של ההתמכרות על כל פן של החיים כמו עבודה, ילדים, חיי חברה וכן הלאה, אבל נראה לי שהרעיון מובן. הייתי בנקודת שפל כאשר על כף המאזניים נמצא בצד אחד המשקל העצום של כל מה שחשוב לי בחיים, ואילו בצד השני נמצאת הנוצה הקלה הזאת של הרצון להשתמש שוב בתאווה, אבל למרות זאת, תמיד תמיד הכף נוטה לכיוון הנוצה שמכריעה את המשקל הגדול של החיים כולם.
אז כעת, אם אני רואה חיים - אני צריך להיות בהחלמה. זה לא מדע מסובך אלא עובדה פשוטה של אחד ועוד אחד שווה שתיים. ולכן ההחלמה אצלי קודמת לכל דבר. כי אם יש לי החלמה - אז יש אישה, ויש ילדים, ויש אלוקים, ויש דת, ויש עבודה וכן הלאה. אבל אם אין לי החלמה - אז מעל כל הדברים החשובים בחיים שלי מתחיל לרחף סימן שאלה גדול, וזה רק שאלה של זמן עד שהסימן שאלה הופך לסימן קריאה, כאשר הם יתחילו להתפורר לי מתחת לידיים.
והכנס הוא הזדמנות מצויינת לקבל החלמה, בפגישה עם חברים חדשים ועם חברים ותיקים, בהשתתפות בסדנאות של הצעדים, בהאזנה לסיפורים של חברים שנקיים הרבה שנים, ובחיבור הזה של חיים חדשים שנוצרים מתוך ההרס והריקבון של התאווה, כאשר הבושה והאשמה מתחילים להיעלם, ובמקומם מתחילים לנבוט הפרחים של קבלה עצמית, קבלת אחריות, וקשר עם אלוקים כפי שאני מבין אותו.
|
|
|
 |
12 צעדים |
כניעה או חולשה? |
|
|
בכל השבועות האחרונים, שדיברנו על זה בקבוצה, חשבתי על זה - כיצד ה'כניעה' עובדת, וניסחתי משהו לעצמי בעניין. אנסה לתאר אותו בשפה קצת רגשית יותר:
יש לי הרבה מאוד ציפיות מעצמי. העובדה שאני מוכשר ומצליח, אפילו אולי מאוד מוכשר ומאוד מצליח ברורה לי מאליה, עד כדי כך היא ברורה שאני מרגיש שאני חייב להצליח, חייב להראות את כישרוני. מהרגע בו אימצתי לקחתי את הביטוי 'אני מצליח' ואמצתי אותו כתו הזיהוי שלי כבר איני יכול להתנער ממנו. כל החיים שלי תלויים בו. אני מרגיש שאין לי משמעות אם אני לא מביא לידי ביטוי את העובדה ש'אני מוכשר' או 'מצליח'. ומדי פעם אני שואל את עצמי: למה זה כל כך חשוב לי, להיות מוכשר ומצליח, והתשובה דוקרת את דרכה החוצה - עמוק בפנים אני יודע את האמת, אני לא מוכשר, ובכלל לא מצליח. למה אני מרגיש ככה? זה יכול להיות מכל מיני סיבות, אבל לפחות אצלי, אחרי שנים של התמכרות, 'ה'סיבה בה' הידיעה היא 'הבעיה' העלומה של חיי. שם אני יודע את האמת המרה. אני אפס גמור. אני טיפוס זוועתי. בוגד. מטונף. טמא. ונורא מכל - צבוע.
כלפי חוץ אני מראה פנים צדיקיות של ירא שמיים, ופנים אנושיות של הצלחה ושמחה. כלפי פנים, הלב שחור. זועק. שבור.
ואז אני אומר לעצמי 'אני יוצא למלחמה' - נו באמת? הרי עמוק בלב אני יודע שאני שבור. אני יודע שמה שמלהיב אותי יותר מהכל, מה שגורם לי לרוץ בטירוף אל הבית מבית המדרש, זה דרך חדשה שפתאום חשבתי עליה לפרוץ את הרימון, אז 'מלחמה'? אבל יש צד שני, אני באמת שונא את זה, אני באמת שונא את עצמי על הפיצול הזה, על הסיאוב הזה, על הריקנות הדביקה הזו שנדבקת לנשמה גם אחרי ששוטפים את הידיים, אז אני נלחם. במי בדיוק לא ברור לי, אז אני ממציא איזה דמות כזו של 'שד' שכלפיו אני יורה את החיצים - זה 'הוא' שמפיל אותי, ששונא אותי, שלא רוצה שאני אהיה רוחני, אני מתפלל לקב"ה שיקח אותו כבר, שיגרום 'לו' לעזוב אותי. אני בוכה בכנות אמיתית, שדי, שנמאס לי רק ליפול וליפול, שאני רוצה להיות מישהו אחר, נקי.
וכל הזמן הזה, בו אני נאבק באותו השטן שלקח את חיי כבר שלוש עשרה שנה, אני לא מבין דבר אחד יסודי, דבר שככל שאני מבין אותו יותר הוא מהפך לחלוטין את אופי ההתמודדות שלי: זה אני. אלוקים! שלוש עשרה שנה אני מנסה להרוס את עצמי. ולא מצליח, למרבה ההפתעה.
זה אני שרוצה את התאווה. כאשר אני רוצה את התאווה אני לא נופל, אני מתמודד - מתמודד עם לחצים, מתמודד עם דימוי עצמי גרוע, מתמודד עם פחדים וחרדות, מתמודד עם תחושת ריקנות וחוסר משמעות, עם בדידות. לא משנה בדיוק כרגע מה, מה שמשנה הוא ההבנה שהתאווה היא ההתמודדות שלי, אני רוצה אותה, אני מרגיש שהיא פותרת לי בעיה.
וכאן, חברים, כאן המחלה שלי.
מי המטורף הזה - שחושב שהרצת סרטים של כוכבות פורנו גורמות לו להרגיש אהוב? זה אני.
זו המחלה שלי.
ואתם יודעים, חברים, ברגע שאני מבין שזו מחלה, אני מבין שמשהו שם - עמוק אצלי קצת משובש, ושצריך להתחיל מהתחלה, ושבכלל - אני לא צבוע. אני פשוט חולה. והכי משמעותי ונורא להבנה - שאין פיתרון אחר חוץ מלעגן את האישיות שלי על אהבתו של הקב"ה. ידו הפשוטה היא שתאפשר לי לבנות מחדש את הזהות שלי באופן בו היא לא תזדקק כל כך הרבה לתחליפים, ושהיא תרגיש בטוחה יותר.
אני לא אוהב את המילה 'כניעה', אני יותר אוהב להשתמש במילה 'הודאה' (מלשון הודאה באמת).
זה אני. מכור לתאווה. זה מטורף. אדם שאינו מכיר את הדינמיקה של ההתמכרות לא יכול להבין מה אני מוצא בזה. אבל זו העובדה העמוקה ביותר בחיי.
|
|
|
 |
מן המקורות |
הקשר בין העיניים לזיכרון |
|
וכן כתב הבן איש חי (שנה א' פר' בא) שע"י קדושת העינים תבטל הקליפה שמשכחת התלמוד. וכתב המחזה עינים (עמ' ט') דלכן היו ר' יוסף ורב ששת גדולים מכולם בכח זכרונם כמבואר בגמ', כיון שהיו סומים בשתי עיניהם. והוסיף שם המחזה עינים שדבר זה ברור ומוסכם מכל חכמי הרפואה, שהסתכלות בעבירה והרהורי עבירה מאבדים כח הזכרון מכל אדם.
|
|
|
 |
לתרומות |
כל השירותים שלנו אינם כרוכים בתשלום. פעילותינו תלויה בתרומות. אנא, עזרו לנו להמשיך לעזור לאחרים! |
|
ניתן לתרום באתר |
|
צריך עזרה? אתה מוזמן לפנות לנציג שמור עיניך: המייל החם: help@gye.org.il הקו החם: 1599-500-119 |
|
|
 |
ניווט מהיר |
דף הבית האישי שלך - היכנס לעדכן ולהתעדכן את דף הבית האישי בהתקדמויות בשלל הכלים והאפשרויות שהאתר מציע. |
|
|
|
|
|