|
|
|
 |
המסע לתשעים יום - היכל התהילה |
|
 |
הבדיחה היומית |
אני פעמון |
|
איש אחד הולך לרופא ואומר לו: "דוקטור, יש לי תחושה שאני פעמון, מה לעשות?"
הרופא אומר: "תנוח מעט בבית ואם זה לא יעבור, צלצל אליי…"
|
|
|
 |
הודעות |
קבוצה טלפונית חדשה לנשים |
|
קבוצה טלפונית שבועית חדשה נפתחת עבור נשים ובנות המתמודדות עם הנפילות של צפיה בתכנים לא נאותים, קשרים בעייתים והתנהגויות נוספות בתחום.
הקבוצה החדשה היא חינמית ואנונימית לחלוטין, והיא תתקיים מידי יום שלישי בשעה 20:30 בשיחת ועידה בטלפון.
הקבוצה סגורה ורק נשים שאישרו את החשבון שלהן בטלפון יכולות להשתתף. לפרטים והצטרפות ניתן לשלוח אימייל לכתובת: help@gye.org.il
|
|
|
 |
חיזוק |
להתקדם בחיים |
|
|
קצת נוסטלגיה.
הייתה בו ברחוב בו גרתי בילדותי חנות. מסוג אותן חנויות שיכולת למצוא בהן כל אשר חפצת, כמעט כל חלומותיו של ילד קטן נטול ציפיות. מסוס העץ על נדנדה שהיה רחוק מהישג יד ועד צעצועים מיניאטוריים של פרוטה ומחצה. לא זכורים לי קניות מיוחדות, מרבית הדברים נשארו כמו חלום רחוק ומתוק. אבל הנאה צרופה אחת הייתה גם הייתה. בכל יום כמעט הייתי עושה טיול קצר בין מבואותיה הקסומים של החנות. שורות שורות, ארוכות ארוכות ניצבו להן סלסלאות עטורות משחקים שונים. הייתי עובר ומביט בשקיקה באותם משחקים שראיתי רק אמש כאילו זה עתה פגשתי בהם. והריח, אותו ריח משכר של גומי חדש הזרים את האדרנלין והפך את החוויה כולה למשהו ממכר ממש...
והיה גם את המוכר. אותו איש אדיש שישב לו תמיד באותו מקום ליד שולחן העץ המצולק. תמיד באותה תנוחה עם העיתון ביד. לא ממש הבנתי אז בשנותי הראשונות עלי אדמות מה יש לו לאיש המוזר הזה לקרא כל כך הרבה באותו עיתון. האדישות הסטואית הזו הוא אחד הזיכרונות השמורים אצלי. לא יודע למה אבל בפעם הראשונה שלמדנו את את המשפט "שלא שמת חלקי מיושבי קרנות" מיד עלתה בי דמותו של המוכר מחנות הצעצועים. אולי היה זה השולחן שלו שהיה בקרן זווית, או המבע חסר החיים של מי שאין לו חיות יתירה.
מה גורם לאיש שכמותי להיזכר בפרטים כל כך לא חשובים? ובכן, היה זה רק לאחרונה. אחרי עשרות שנים שלא דרכתי ברחוב ילדותי יצא לי לבקר שם שוב. הכל נשאר על מקומו אפילו עץ הפיקוס הענק הרכין את צמרתו לכבודי ושורשיו זחלו על המדרכה במחווה של שמחה. לאיש שכמותי אין הבדל גדול בין רגשות למציאות. הנוסטלגיה יכולה להחזיר אותי לאחור במנהרת הזמן כבהיפנוזה, וחזרתי. הלכתי כמו בתוך חלום. מצאתי את עצמי עומד שוב בפתח חנות הצעצועים, ריח הגומי הכה באפי וערפל את החושים. מבעד לאפלולית היה קשה לזהות. הטורים הארוכים כמו התכווצו. בשניות בודדות חלפתי ביעף על פני החנות כולה.
בפינה ראיתי גם אותו, האיש האדיש ההוא. העיתון עדיין בידיו באותה תנוחה של ממש. דמותו הפכה כפופה יותר ופניו חרושות קמטים. גם שולחן העץ המצולק עדיין נשא בדומיה את הקופה הרושמת העתיקה. מעולם לא העזתי להפריע לאיש המוזר, אך הפעם תעוזה נזרקה בי. “אתה זוכר אותי"? שאלתי בחשש. הוא התקשה להיזכר.כשאמרתי לו, הרים את עיניו וחייך. “אה, אתם אלו שגרתם פה פעם? כן אני זוכר, ילדות יפה הייתה לכם כאן" הוצאתי עוד כמה מילים סתמיות ואז שאלתי לשלומו. “אתה יודע" הוא אמר, “מעבירים את השנים ומחכים לסוף"... הוא לא היה צריך להוסיף יותר. הרגשתי כמו חץ המפלח את מוחי. באחת התחוורה לי התעלומה כולה. הבנתי את עשרות השנים עם אותה התנוחה. את האדישות הנוראה שאפיינה כל כך את פני הספינקס שלו.
ופחדתי נורא.
הבנתי כיצד אפשר לעבור את החיים כולם מבלי לשנות דבר. "להעביר את השנים ולחכות לסוף" משפט מצמרר. כמה נוראים הימים עבור מי שהשלים עם חוסר השלמות. במקום לפעול, לשנות, לשפר. באה האדישות.
ונזכרתי בעוד משהו.
נוכחתי לפני כמה שנים בהלוויה. הנפטרת הייתה אשה מבוגרת שנפטרה בשנות התשעים המאוחרות שלה. היא הייתה ניצולת שואה ערירית שהתגוררה בסמוך אלינו. ראיתי צורך ללוותה בדרכה האחרונה. עמדו שם כמה עשרות אנשים שחלקו לה את כבודה האחרון. לפתע היינו עדים למחזה מוזר. מקצה החלקה נגשה אשה מבוגרת נתמכת ע"י נכדיה. היא דידתה בעזרת הליכון והתקרבה לקבר. הבנתי כי המדובר באחות הנפטרת. הייתי בטוח כי כעת יתרחש לו מחזה מרגש וסוחט דמעות של אחות ניצולת שואה גם היא בפרידה מאחותה. הדברים ששמעתי היו שונים. היא עמדה מעל הקבר והודיע לקונית לאחותה כי היא סולחת לה על כל מה שהיא עשתה לה...
למרות חוסר ההתאמה הייתי חייב לדעת על מה המדובר. מסתבר שבין האחיות היה סכסוך ישן בן יותר משישים שנה! עוד לפני השואה. במשך כל התקופה ההיא הן לא דברו ביניהם. ההיא הייתה כל כך משוכנעת בצדקתה שלא ראתה לנכון לבקש סליחה גם בהלוויה. היא טרחה להגיע ולומר במחווה של רצון כנה שהיא סולחת לנפטרת על כל מה שעשתה לה...
כך נראים להם חייהם של אנשים שנשארו תקועים מאחור. כמה עצוב להעביר חיים שלמים ולא לדעת אפילו שעברנו לידם ולא דרכם. אם חפצי חיים אנו עלינו להתקדם ולפעול. לא להניח לעניינים להסתדר מאליהם ודאי לא להשלים עם מה שאפשר לתקן. זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן חיים...
|
|
|
 |
12 צעדים |
מחשבות של החלמה |
|
|
כשאמרתי אתמול ״לא רוצה לחזור לשם, זה יהרוג אותי״, התכוונתי לזה באמת. הכרתי פעם מישהו שנכנע להתמכרות. עכשיו, באזכרה שלו, שנים אחרי שנפטר, יכולתי באמת לדבר אליו. לא אפסיק לאהוב אותו בגלל המחלה. אף פעם לא חדלתי, הוא היה אדם טוב לב ונדיב ואהוב. וחולה.
***
אני אדם חולה, נכה אהבה. עשיתי כל מיני דברים. יותר מידי. ואני מרחם על עצמי בגלל זה, הרבה יותר מידי, אבל אולי אפשר לסלוח ליום אחד? לחבק קצת את הילד המפוחד שהייתי, את הנער הזועם, את הבוגר המדוכא? אולי לא הכל באשמתי? אפשר להעביר יום אחד בלי להגיד "לא מגיע לי"? נכון, עשיתי דברים שנבעו מהמחלה, אבל אני מנסה לקחת אחריות על המעשים שלי בהווה, על היום הזה. אם בזבזתי עשרים שנה, יש סיבה שאאבד עוד זמן? הנה, יש אבא אוהב שלא מוותר עלי, יש תוכנית שעובדת, למה בעצם לא מגיע שיהיה לי טוב?
***
לא אוכל להחלים באמת אם אחביא בקבוקים ברחבי הבית ״לשעת חירום״. בימים האחרונים אני מגלה שהשארתי כמה. לא הבקבוקים הכי יקרים או "איכותיים" שהיו לי, ואולי אפילו לא כאלה שהם סוג ב'. למען האמת רובם רק מזכירים לי טעם מעומעם ומר של שימוש. אני יודע שגם הם עלולים להזיק לי, אני יודע עד כמה חלקלק המדרון. חשוב שאדע שלמרות שהבקבוקים האלה לא שווים הרבה, צריך לשפוך אותם לכיור. אתמול נפטרתי מאחד, ב״ה. אבל אם להיות כנה זה לא מספיק. בטוח יש עוד כמה שהסתרתי פה ושם.
***
"משמאל לצלחת יש מזלג, מימין הסכין והכף. יש כוסות וקנקן במרכז השולחן. תיכף יגיע האוכל". המלצרית העיוורת במסעדה החשוכה הסבירה לנו איפה נמצא כל דבר לפני שהתחלנו לשאול קצת עליה. הסטיגמות שהיו לי בראש נמחקו בשניה. היא סבתא לשישה, רפלקסולוגית בעלת עסק עצמאי, לא נעזרת בכלב נחיה או מקל. היה לה חשוב להעביר את המסר: יש לה מגבלות, נכון. היא מודעת להן אבל מסרבת לרחם על עצמה. "אלה הקלפים שחילקו לי, אני אעשה איתם הכי הרבה שאני יכולה". אחרי שיצאנו משם, היה קשה להתרגל שוב לראות באור, אבל רציתי לראות. הייתי אסיר תודה שאני רואה, למרות ואולי בגלל שהראיה שלי לא מושלמת.
|
|
|
 |
מן המקורות |
לתקן את הראיה הרוחנית |
|
וגם אם כבר פגם ראייתו וקלקל אותם ורוצה לתקנם ולרפא אותם כדי לזכות לכל המעלות הנזכרים ומפסיק מכאן ולהבא מלראות ראיות אסורות, הרי זה עצמו הטהרה לעיניו ובזה הוא מתקן אותם ומחזיר להם את כח ראייתם הרוחני.
|
|
|
 |
לתרומות |
כל השירותים שלנו אינם כרוכים בתשלום. פעילותינו תלויה בתרומות. אנא, עזרו לנו להמשיך לעזור לאחרים! |
|
ניתן לתרום באתר |
|
צריך עזרה? אתה מוזמן לפנות לנציג שמור עיניך: המייל החם: help@gye.org.il הקו החם: 1599-500-119 |
|
|
 |
ניווט מהיר |
דף הבית האישי שלך - היכנס לעדכן ולהתעדכן את דף הבית האישי בהתקדמויות בשלל הכלים והאפשרויות שהאתר מציע. |
|
|
|
|
|