בוקר אחד מפתיע המפקח על הבנקים סניף בנק בירושלים.

בהיכנסו לסניף הוא נדהם לראות שיש תור אחד שבו עומדים רק גברים ותור נפרד שבו רק נשים.

"מה זה צריך להיות?!", התפרץ המפקח על מנהל הסניף, "מה אנחנו חיים במדינת עולם שלישי שאתם מפרידים בין הגברים לנשים?"

"אם תסתכל טוב", ניסה המנהל להרגיע, "אתה תראה שעשינו תור אחד להפקדות ותור נפרד למשיכות…"

דרוש צלם ווידאו עם ציוד טלפרומטר, להפקת וידאו של שמור עיניך.

לפרטים נא לפנות לאימייל: help@gye.org.il

בפורים אני תמיד חווה חוויה מיוחדת. אני מגדיר את עצמי יהודי של פורים.

מה לעשות אני לא לגמרי יהודי של פסח (בן חורין) ולא שיא היהודי של שבועות (נעשה ונשמע) וגם לא כל כך יהודי של תשעה באב (לכאוב בצער השכינה) גם לא סוכות איד (בצילא דמהימנותא). אבל כן יהודי של פורים. בפורים אני מקבל את עצמי בדיוק איך שאני. בפורים אני יודע שכל החיצוניות שלי, איך שאני נראה מבחוץ, זה רק תחפושת. אין הבדל אם אני מחופש לשוטר או קאובוי או שודד או גורילה... זה בכל מקרה לא אני האמיתי, ולא מפריע לאני האמיתי לצאת ולהיגלות בפורים.

אז מי הוא אני האמיתי?

אני יהודי של פורים. בן יחיד אהוב מאוד לאבא שבשמיים. רצוני לעשות אך ורק את רצונו... (עד שהשאור והשעבוד נכנסו לתמונה) אני אוהב אהבת נפש את ידיד נפשי אב הרחמן. אני מחובר אליו בכל נימי נפשי. במקום הכי עמוק, הכי פנימי, הכי אינטימי, תמיד חיפשתי רק אותו! גם בחוץ, חיפשתי תמיד את הבפנים.

בכל השנה, אף אחד לא מאמין לי. גם אני לא מאמין לעצמי. אומרים לי, תלבש קיטל, נקבל אותך. תתקע בשופר נסלח לך, תאכל דבש יהיה לך מתוק, תשב בסוכה נאהב אותך, תדליק נר יהיה לך אור.... וכו'...

ואם חלילה לא אעשה את כל העיצות הנפלאות הנ"ל? אז אני בבעיה. אין לי מקום. אין לי בית. יגידו לי כולם, טיפש איוול! מה ביקשנו כבר?! תאכל מצה ותזכה לחרות! ואני מסרב לתת את עצמי לזה. משהו עמוק בתוכי אומר לי, זה טוב, אבל זה עוד לא אני. אני מחפש משהו אחר. אני מחפש את הדבר בעצמו. את המקום שבו יקבלו אותי איך שאני. גם לפני העצות של המצה השופר והנר. אני מחפש את פורים.

(כל חג כלול מכל החגים. כך שבפנימיות אפשר למצוא את כל ההרגשים בכל חג. אני רק מפנה זרקור לפורים איך שאני מרגיש אותו. ואכמ"ל)

מצאתי את פורים.

ביום הזה יצאתי מכל המיצרים שלי (בן חורין) התאהבתי מחדש בתורה ובנותן התורה. הדר קבלוה מאהבה. (נעשה ונשמע מאהבה.) זכיתי להתחבר לאבא, לשמוח בשמחתו, לכאוב בכאבו (צער השכינה). לחסות בצילו להרגיש שהוא פרש עלי את סוכת שלומו... (צלא דמהיימנותא)

אבל עדיין היה קשה לי להאמין.

האם אין הגבלות? אין סוף? אם אעשה מעשים חמורים, האם יגמר המבצע? האם האהבה לא תלויה בדבר? גם אם אני יאכל מסעודתו של אותו רשע אשאר בן אהוב? גם אם אראה כמו גוי שיכור, נטול דעת מתבוסס בקיאי, אהיה עם נבחר? גם אם כולי שקוע בבוץ ורפש, תאווה ואגו, עדיין אני משוש ליבו של אבא? וגם אם חטאתי חליתי?

בפורים, ורק בפורים אני שומע את התשובה בכזו בהירות, בכזה אור. התשובה מוחלטת... התשובה היא כן! למרות הכל אנחנו יהודים. אנחנו אהובים, בשבילנו נברא העולם, אנחנו רצויים לפני המלך...

זה הזמן לבקש ולהתחנן על נפשנו, אם מצאתי חן בעינך המלך, אם על המלך טוב, תינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי... כי נמכרנו... אבא יקר, העם שלך, הילדים שלך מכורים. חולים. כואבים בוכים. אלי אלי למה עזבתני?

הן מי כמוך יודע שרצוננו לעשות רצונך. אבל המחלה השתלטה כליל על חיינו ורצונותינו. זרקה אותנו אל בור התאווה והגאווה. אנא ממך אבא, אחרי כמה כוסות יין ששתינו לכבודך, ברגע של שפיות – חוסר דעת, עכשיו ברור לנו מי המלך ומי הבן, אנא מלך מלכי המלכים, גאל את הבנים שלך. קח אותנו בידיך הנאמנות, הבא אותנו אל חוף מבטחים, טהר ליבנו לעבדך באמת, שחרר אותנו מהטינות והפחדים, מן הכעס והעצבות, מן הבטלה והתאווה... תן לנו למצוא את שאהבה נפשנו באמת... קדשנו במצוותיך...

רק לפני שנה הרגשתי אבוד, לא רק בהווה אלא גם ובעיקר בעתיד, שום דבר לא יוציא אותי מזה, אין לי סיכוי להתקדם לשום תפקיד בחיים שיש לו קשר למחשב או פלאפון, אף פעם לא אוכל לשבת לבד במשרד כי אין לי סיכוי לשרוד את זה.

הייתי מתוסכל, לאשתי כבר רמזתי שקשה לי בתחום אבל לא העזתי לספר את הכל, פחדתי מהתגובה שלה, היא תאהב אותי? היא תכעס עלי? היא תקרוס לתוך עצמה? כל מחשבה כזו המשיכה לשבלל אותי עם עצמי ולהשתמש, אין ברירה, עם כאלו עומסים של אשמה וכעס עצמי חייבים לחיות ממשהו ולכן המשכתי להשתמש.

בחסד ה' הגדול, ראש חודש ניסן בשנה שעברה חזרתי מאוחר ואשתי כבר ישנה, לא חשבתי שדווקא באותו ערב זה יקרה, אבל מהרגע שהתיישבתי עם המכשיר שלה ביד, כרגיל ניטלה ממני כבר הבחירה ונשלטתי באופן מוחלט ע"י התאווה, חציתי קווים אדומים של עצמי ובערך בשלוש לפנות בוקר סיימתי... נגמרה הסוללה...

אשתי התעוררה ושאלה מה השעה?... לא ישנתי באותו לילה ולא העזתי להביט לה בעיניים בבוקר, יצאתי לעבודה עם הזנב בין הרגליים.

כמו כל מכור טוב, גם אני זכיתי באישה מיוחדת מאוד שקיבלה את סליחתי בתנאי שאעבור על עצמי והציעה לי ללכת לכנס של 'שמור עיניך' למחרת.

נסעתי בלי לחשוב, המוח שלי היה משותק מהפחד והבושה של אותו לילה, הבנתי שאין לי ברירה ושאני חסר אונים מול התאווה וצריך עזרה מחברים.

הגעתי ואחרי שנייה כבר הרגשתי בבית, כמה חום יש באנשים האלה? שאלתי את עצמי שוב ושוב, כמה פשטות, קבלה, הכלה, כמה חיבה וכבוד הם רוחשים זה לזה? אני מרגיש את זה מיד ומוצא את עצמי חושף את הסודות הכי אפלים שלי לפני אנשים שהיו זרים עד לפני שעה ושומע מהם דברים דומים.

אוהבים, אוהבים, אוהבים - אני שומע שוב ושוב.

רווח לי.

הגעתי גם ל'על האש' וחבר הפנה אותי לקבוצה חיה, הגעתי, הבאתי את הגוף בפעמים הראשונות, לקחתי ספונסר והתמדתי, היו דברים רבים מוזרים, כללים, טקסים, מילון מושגים חדש (משומש, נקי, בקבוקים, טינות, אסירות תודה, מנוהל מפגמי אופי, שירות וכו'), החלטתי שאם לתאווה נתתי צ'אנס לכמה שנים טובות אין סיבה שלא אתן צ'אנס לכמה שנים טובות לתכנית ואם הייתי מוכן לעשות הכל (!) בשביל התאווה, אין סיבה שלא אעשה הכל (!!!) בשביל ההחלמה.

באסירות תודה, נקי רק להיום 331 יום, מרגיש את עצמי, את אשתי והילדים, את דופק החיים, לא חי ליד עצמי, מאושר ומשוחרר וגם מפחד לאבד אפילו יום נקי אחד ומחכה בקוצר רוח ל(כ)נס...

*

הכנס השנתי יתקיים בעז"ה בירושלים, ביום שני, כ"ט אדר תשע"ז, 27 למרץ.

על מנת להירשם אנא שלחו אימייל לכתובת: kenes@gye.org.il

החפץ חיים זצ"ל כתב "דאם נתקלקלו [ראייתו או שמיעתו וכו'] יראה לשוב לפני ה' בתשובה אמיתית בהסכמה חזקה על להבא שלא לעשות כן, ויעשה גדרים ע"ז שלא יבא לכסלה עוד, ולתקן כל אחד לפי ענינו כמו שאמרו חז"ל (שמו"ר כ"ג ג) צדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים, ואז אשרי וטוב לו בזה ובבא" עכ"ל.