'תשובה קלה שבקלות' בדברי חכמים

אמנם אל החדר פנימה נוכל להיכנס רק אם קודם נטפל בשטן האמיתי, זה שנמצא בתוכנו פנימה ומצייר את כל התמונות הנוראות, ומשקר את כל השקרים שבעולם כדי להרבות פירוד בינינו לבין אבינו אוהבנו.

כי עיקר הרחמנות הוא כשישראל עם קדוש נופלין ח"ו בעוונות רח"ל, כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות. כי כל היסורים הקשים שבעולם אינם נחשבים כלל כנגד המשאוי הכבד של עוונות, ח"ו. כי כשישראל נופלים בעוונות ח"ו זהו משאוי כבד מאוד, שאי-אפשר לישא כלל המשאוי הכבד הזה, בבחינת: "כמשא כבד יכבדו ממני". כי מי שיודע קדושת ישראל מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל – הוא יודע, שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שייך להם כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משורשם וגודל דקותם ורוחניותם. ועל כן כל היסורים שבעולם אינם נחשבים למשאוי כנגד המשאוי הכבד של עוונות, ח"ו[1].

אין לעוון שייכות אלינו, ואין לו אחיזה בנשמתנו. לכן רק אנו מחליטים "עד מתי יהיה זה לנו למוקש"[2], ויחצוץ בינינו לבין אלקינו. אם נדע ונאמין בכל זה, ויהיה לנו ברור כשמש בצהרים שהרהור תשובה פועל את כל הפעולה הנפלאה הזאת – את הארת פני ה' אלינו וחידוש דבקותנו בו בשמחה רבה, ודאי נצא ממקום החושך ונעמוד בקרן אורה. ככל שאדם מפנים את השייכות המהותית שלו לטוב שבו ואת חוסר השייכות המוחלט שלו לרע שעשה בעבר – כך הוא מקטין את הסיכוי שיפנה אל הרע שנית. ואילו ככל שאמונתו בעצמו ובתשובה חלשה יותר, הרי הוא שומר על קשר מסוים אל הרע ונותן לו ממשות ומציאות, ובכך הוא מסתבך בתוכו עוד ועוד ומגדיל את הסיכוי שיחזור לסורו.

אותה בעיה מתגלה בימי הסליחות, הימים הנוראים והנפלאים שבהם מתגלה כוח הסליחה והרחמים בכל עוזו ומטהר מכל מאורעות השנה העוברת. הימים הללו קבלו בלבבות רבים תדמית קודרת ואופי עצוב ומייאש. אם נתבונן בתוכן של פיוטי סליחות רבים, נגלה שאלו הם ימים של שמחה עליונה, של התרעננות והתחדשות. המשא הכבד המעיק על הנפש, שנערם ונצבר עליה במשך השנה כולה, נפרק מעליה באחת והיא נושמת לרווחה. כל הסיבוכים והקשרים שנתהוו בינינו לבין ה' יתברך נפרמים, ולב הקשר העצמי שבינינו לבינו נחשף מאיר ממעמקים – והוא מכסה על כל הפגמים, ממלא את כל החסרונות ומחדש את מערכת היחסים כולה[3].

---

[1] ליקוטי מוהר"ן תנינא, ז.

[2] שמות י, ז.

[3] אם ישאל הקורא: ומה על אימת הדין שחז"ל מרבים כל-כך להזהיר עליה? נאמר כי אימת דין כמו שמדמה המעיין השטחי בדבריהם, אימה מפני דין מנוכר שתוצאותיו אינן ידועות – אכן לא עלתה על ליבם של חז"ל כעיקרית וכעומדת לעצמה. אבל אימה אחרת יש ויש, והיא פנימית יותר וחודרת לעמקי הנפש. לא אימה מפני מה שעתיד לבוא עלי, אלא בושה פנימית ויראה עזה מפני המפגש הקרוב ביני לבין ה' יתברך, שבו אצטרך לעמוד מולו, להכיר במה שחטאתי כנגדו ולבקש מחילה.

כשפוגעים במישהו אהוב, הרגע שבו צריכים לעמוד ולבקש מחילה הוא רגע כואב שקשה לשאתו. כשפוגעים, בדרך כלל לא חשים זאת באמת. או שהפגיעה לא מספיק מורגשת, או שאהבת החבר מתעמעמת לרגע ויוצרת מצב המאפשר את הפגיעה. אך כשעומדים ומבקשים מחילה מתעוררות שתיהן לחיים, ומרגישים כמה שהחבר אהוב ועד כמה פגענו בו. בקשת המחילה נעשית אז בלב רועד, מתוך ידיעה שלא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו וכמה אין בקשתנו על-פי שורת הדין. זוהי אימת הדין העליונה, והיא מה שמניע את הרצון לזכך עוד ועוד, לתקן ולהוסיף לתקן. אמנם הוא מוחל מיד, אך אנו שואלים את עצמנו איך יכולנו, ודווקא תחושת החיסרון הזאת מולידה קשר עמוק לאין ערוך.

זהו עמל התשובה, 'קשה שבקשות', והוא נבחן על-פי שלושת התנאים של עבודת נפש אמיתית: הוא קרוב אלינו מאוד ולפי יכולתנו, הוא קשה וארוך מאוד, והוא מענג מאוד. העונג נובע מתהליך התשובה המתמיד והמעמיק, המצרף בדרך מהלכו את כל הפגמים, פורם ומתיר את כל הקשרים המסובכים בהכינו את הלב להיקשר לה' באמת, בפנימיות, בשלמות.

 

 

[6] תהילים לב, ב.

[7] פסיקתא רבתי מה.