סוכן ביטוח נמרץ מנסה לשכנע קשיש לקנות פוליסת ביטוח חיים.

לאחר שכל מאמציו כשלו, הוא פנה לקשיש ואמר לו: "אין צורך להחליט בחופזה על צעד רב משמעות כזה, תישן על ההצעה שלי, ואם תקום בבוקר, נדבר…"

בשתי מילים: היה מדהים. כל כך הרבה רגעים מיוחדים היו בכנס השנתי החמישי, עד שקשה לשים את האצבע על מה באמת היו הדברים שעשו אותו למיוחד כל כך. הפאנל בהתחלה שבו ארבע חברים שקיבלו את החיים שלהם במתנה בכנסים הקודמים סיפרו כל אחד על הכנס הראשון שלו, המפגש חברים שנמשך לאורך כל הערב, הקבוצות נושא המושקעות, המסר הזוגי המרתק וכך הלאה וכך הלאה.

אבל אם בכל זאת אני צריך לבחור את הרגע בה"א הידיעה, אזי עבורי זה היה דוקא אקורד הסיום. אחרי שכל המילים כבר נאמרו, כל החיבוקים כבר חובקו, כל הצחוק כבר נצחק, והמנחה ביקש מכולם להצטרף לשירת "ואפילו בהסתרה". מי כמונו המכורים שזכינו למתנת הניקיון יודעים ש"אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בודאי גם שם נמצא השם יתברך". מי מאיתנו לא מרגיש ש"גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך - אני עומד". חברים חדשים עם חברים ותיקים, אלו שזה להם הכנס הראשון לצד אלו שזה להם הכנס החמישי, כולם התחברו, יד על כתף, ונסחפו בשירה. עבורי, זה היה הרגע הגדול מכולם.

בכנס הזה הרגשתי שבודאי גם שם נמצא השם יתברך. אין שום הסבר אחר לתופעה המדהימה של חברים שנקיים שנים ארוכות, ולמרות שאנחנו אומרים "בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו", אנחנו מתרגלים לנס הזה שבו אנחנו נקיים שנה ושנתיים וחמש וכן הלאה וכן הלאה. אלוקים מחולל עבורנו את הנס הזה, ובכנס זה היה מוחשי.

איך אפשר שלא להתפעל מחברים בכל הגילאים ומכל העדות והחוגים שקפצו למים והגיעו בפעם הראשונה בחיים לכנס, חלקם זה הפעם הראשונה בחייהם שהם מוכנים לחשוף את עצמם בפני אחרים, להודות בבעיה, לבקש עזרה ולהיות מוכנים לעשות מה שצריך כדי לזכות בנס הזה של חיים נקיים. כל כך מרגש לפגוש עוד חבר ועוד אחד, ולפעמים לוקח כמה רגעים עד שמתחבר האדם איתו אני משוחח עם הניק מהפורום או מהקבוצה הטלפונית...

אנחנו שהיינו בהסתרה שבתוך ההסתרה, יודעים שבודאי גם שם נמצא השם יתברך, וכעת העבודה שלנו להמשיך ולהפנים שגם מאחורי הדברים הקשים שעוברים עלינו עכשיו, בהחלמה, "אני עומד". מי שהיה בכנס קיבל זריקת מרץ להתקדם בעבודה הזאת, ומי שלא יכל להגיע - ניפגש בעז"ה בכנס השישי...

הוויז לקח אותי דרך כמה מהרחובות המרכזיים בצעד הראשון שלי. כל מדרכה תמימה למראה הזכירה לי רגעים של אובדן שליטה. פניתי בכיכר וחניתי ליד זכרון משמעותי ומהדהד. סגרתי את הדלת של הרכב, אבל לא את הדלת על העבר שלי. ברחוב השתרר שקט וגם בלב שלי. הנה, בפעם הראשונה מאז הצטרפתי לתוכנית אני רואה את אחת מההבטחות מתקיימת בזמן אמת: פסעתי בתוך העבר ולא מתוך מזוכיזם אלא מתוך שמחה. לא מתוך פחד אלא מתוך השלמה. במקום ריצת רגליים להרע, אני הולך לכנס של שמור עיניך. כבר היה לתועלת לעשות מאמצים להגיע לכאן. בכנס פגשתי כמה פרצופים מוכרים, אנשים שלפני התוכנית ודאי לא הייתי חושב להחליף איתם מילה וכרגע יודעים עלי יותר מהמשפחה והחברים שמחוץ לתוכנית גם יחד.

למרות חוסר הנוחות שאני מרגיש לרוב באירועים המוניים, אני שמח שהגעתי, ששמעתי, שדיברתי. המקום הזה נתן לי כל כך הרבה בחודשים האחרונים, הרבה מעבר למה שחשבתי שמגיע לי. אין לי אלא להודות לעוסקים במלאכה ולה׳, על היום בו נכנסתי למייל משמור עיניך וקראתי את ההודעה על פתיחה של קבוצה טלפונית חדשה...

דווקא ברגעים של התרוממות הרוח, נראה שהתרוממנו גבוה מדי... עפנו. התפזרנו לכל עבר. במקום נחיתה רכה קיבלנו התרסקות קשה. לרבים מהמכורים זה קורה לא פעם – הכל מקסים, הסיטואציה חיובית, התחושה הנהדרת תורגמה 'לחגיגה' גדולה עם ה... תאווה. פלא, לשם מה לחגוג שמחה גדולה יוצאת דופן, בסדרת פעולות מכאיבות. מאוד.

לא משנה סוג 'ה-היי', הוא יכול להיות דתי – התעוררות עצומה של תפילה מרוממת (נעילה? יש מישהו שזה החזיק לו מעבר לסוכות?!) שבהם הרגשתי שסר עווני וחטאתי כופרה ו... צנחתי באחת אל קרקע המציאות. לא פעם הייתי 'בהיי' מרגש – הרגע הפכתי לאב, חש בזמן הלידה את מי שהמפתח בידו, התחננתי אליו שלא עוד, שטוף דמע נסעתי מבית החולים ו... טראח. (האמת היא שבפעמים הבאות איבדתי את הניקיון עוד לפני שהיולדת שבה מבית ההחלמה) מה קורה לי? הרי זכיתי. זה עתה הכנסתי את בני בכורי בבריתו של אברהם אבינו. משוכנע שבכי התינוק טיהר כל פיסת תאווה ממוחי. שהיתי בפסגה שלא ידעתי על קיומה. זך וטהור כפי שרק מפגש עם אליהו הנביא יכול לזכך. ו... בום.

ולא, המעבר המהיר 'מהיי לביי' לא התרחש רק בגלל ובזמן השימוש. גם בהחלמה חוויתי טלטלות. במיוחד בתחילת הדרך לפני שהבנתי מה קורה אצלי, כשהייתי זקוק לריגושים. למעשים שיגרמו לי להיות 'בהיי'. לא פעם נדרכתי במכוון כקפיץ, כדי לשחרר בבת אחת את כל המתח... למשל מנהיגה במהירות גבוהה במיוחד, בדיוק כמו נרקומן שזקוק למנת הסם שלו, תרתי אחר מנת אדרנלין שלי... אהבתי לחוש את הדם מכה על דפנות הוורידים ואת הדופק שוצף בעורקים... ומיד לאחר מכן - צניחה אל הריק... אל 'הביי'.

אמנם זכיתי ומעת שעליתי על רכבת ההחלמה לא ירדתי ממנה, אבל תהפוכות ידעתי. לא פעם חשתי מרוקן לחלוטין, גם מיד לאחר רגעים נשגבים. אף אם הייתי מוכה על קדקודי לא יכולתי להסביר כיצד התהפכתי, איך זה שרגע לאחר שבכיתי מהתרגשות של אסירותודה וקירבת הבורא, ממקום מאוד גבוה נוכח ומחובר התאווה שוב הפכה להיות אופציה. ממשית. חוסר שפיות. אין הגדרה אחרת. לצערי פגשתי גם כאלו שלא היו ברי מזל, בלי קשר לזמן ניקיונם ופיכחונם התרסקו מיד לאחר 'היי' גבוה.

המטוטלת הזו הפכה למטרד מציק שסיכן את ההחלמה שלי. כשהתחלתי לנבור הסבירו לי מה קורה לכל אדם בגוף בזמן של התרגשות ואז הבנתי שכמכור עלי לוותר לגמרי על 'ריגושים'. כן, פיזית אני לא יכול להכיל אותם. נורמטיבי יכול לצאת מאיזון ולחזור אליו ככל שיחפוץ, אני לא, הגוף שלי מגיב לזה לא טוב. קחו דוגמא פיזית פשוטה, לאדם שרקד לקול מוזיקה והתיישב לנוח יהיה הרבה יותר קשה להשאיר את הרגל במצב סטטי, ממי שלא השתתף בריקודים, אצל 'הרוקד' בחלק גדול מהמקרים היא תמשיך לקפץ במשך זמן מעצמה... המערכת שלו מכויילת כעת על ריקודים... גם אצלי משהו פנימי במערכת שלי בנוי אחרת, היא ממשיכה לקפץ מעצמה גם לאחר זמן...

ההסבר הפיזי פשוט - הגוף שנהנה מהמצב העכשוי רוצה להמשיך לשמר אותו. אצל מכור, כשמערכת העונג והתגמול נדלקת היא לא נכבית, האינסטינקט שלה יהיה להישאר באותו 'מוד' – ריגוש. תחושת הריקנות היא תוצר של העדר דופמין ואדרנלין, אחרי שהם התפוגגו 'המערכת' רוצה מהם עוד.. יוצא אם כן שהדבר הכי 'טבעי' למכור שמורגל לקבל את 'ההיי' שלו מתאווה הוא לפנות אליה שוב. (במאמר המוסגר אציין שהיה מדהים להיווכח פעם נוספת שהתאווה היא רק הפיתרון לתחושת החֶסֶר של 'ההיי')

עם הזמן גיליתי שיש אצלי גם הסבר נפשי לתנודות הללו. כשרשמתי לפרטים את מהלך העניינים שבין 'ההיי' 'לביי' שמתי לב שבמצבים של התרגשות (פיזית, נפשית, רוחנית) אני כאילו 'נרדם בשמירה', נכנס לשאננות. מרשה לעצמי דברים שבמצב סטטי לא. השיח הפנימי שלי משתנה. המחשבות הדומיננטיות שלי הן – תרגיע. תפסיק להחמיר עם עצמך... 'זה מאחורי', אתה כבר לא... אתה באמת חושב עכשיו על תאווה? אתה מוגן כעת... ועוד כהנה. הצד השווה של כולן הוא שאפשר להוריד את ההגנות.. זו הסיבה שאני מוצא את עצמי בתוך השק פעם אחר פעם.

אחרי הצגת הבעיה, אכתוב מה שעובד לי - אני מתפלל לכח ומחליט לוותר. על ריגושים. על מה שהגוף שלי מקבל מהם. כמו שהסוכרתי מוותר על עוגות והסובל מלחץ דם על מלח.. נכון בתחילה האוכל תפל, אבל מְתַּרְגְלִים וּמִתְּרַגְלִים. כתבתי בעבר על הגמול שיש מויתור על דרמות, כעת אוסיף שלויתור יש גם ביטויים מעשיים. בשלב הראשון, מניעה - לפני אירוע עם סבירות להתרגשות (גם כשהיא נוחתת עלי בפתאומיות יש לי זמן להיכנס לאותה התנהלות) אודה בחוסר אונים. אצור לו"ז מדוקדק. ובלי קשר לזמן פיכחוני לא אזוז מהתכנון המוקדם כמלוא נימה מבלי שאשוחח קודם עם אדם מבין שמכיר את בעייתי. שמתי לב שהספונטניות - רק אלך ל... הופכת אותי.

ובשלב השני, אתפנה לנתינה – להשתדל להתחבר למי שנראה כלא מחובר. להתעניין במי שנמצא בשוליים. אבאל'ה אוהב נמצא שם.. הוא ברא אותי שאסייע לאחרים, שאתן. מציאות חיי הוכיחה שכשאני פועל מתוך איזון יש לזולת הכי הרבה תועלת ממני. עובדה היא שאני הכי מאוזן 'לידו'. כדי להיות לידו צריך לוותר על 'אני'. כי כשאין 'אני' יש הוא. וכשהמטרה היא להיות מאוזן, כדאי לפנות 'למאזן' הטוב ביותר... פגשתי בו בדיוק בין 'ההיי' לביי'... מי יתן ונמצא אותו עכשיו.

וזהו כמש"כ המס"י בראש ספרו, שע"י כל מעשה מצוה הוא מתעלה והעולם מתעלה עמו וע"י כל מעשה עבירה הוא מתקלקל והעולם מתקלקל עמו, ולכן יש לכל אחד השפעה על כולם ע"י רוח טהרה וקדושה שמכניס בעולם ע"י מעשיו.