| מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||
|
||
| . | ||
מה נשתנה הפעם?
חבר שאל את זלמן בפורום: איך אתה מצליח להישאר נקי לאחרונה. מה השתנה כעת שפתאום אתה לא נופל? זלמן השיב: אספר לך משהו שקרה לי הבוקר, ואולי דרך זה נוכל להבין קצת יותר טוב את האפשרות לשינוי . בנהיגה לבית הכנסת, עצר אותי שוטר ונתן לי דו"ח על דיבור בפלאפון בזמן נהיגה. הדו"ח הזה, מצטרף לעוד איזה ארבע פעמים נוספות שכבר חטפתי קנסות בדיוק על אותו דבר, אבל אף פעם זה לא עצר אותי מלהמשיך לדבר בנהיגה, למרות הסכנה. כל פעם, כאשר השוטר עצר אותי, הבטחתי לעצמי ש"זהו. זאת הפעם האחרונה", אבל זה היה רק ענין של זמן עד ששוב התחלתי לדבר בפלאפון, וכמובן נתתי לעצמי כל תירוץ אפשרי לעשות את זה. "אין שוטרים", "השיחה דחופה" וכן הלאה . גם הפעם, ברגע שעצר אותי השוטר, הבטחתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה, הרגשתי רע. המצב הכספי לא משהו, ולא חסר לי נקודות נוספות על הרשיון שלי. אבל הפעם זה היה שונה. עוד לא עברו חמש דקות מאז שהשוטר עצר אותי, ושוב הייתי בפלאפון בשיחה ערה (ודווקא לא דחופה בכלל) עם אשתי. סיפרתי לה על הדו"ח והיא שאלה אותי מאיפה אני מדבר... כאשר עניתי שאני שוב נוהג ומדבר, הבנתי שמשהו לא בסדר . עצרתי בצד וניסיתי להבין מה קורה כאן. אני יודע שזה לא טוב, אני יודע שזה יעלה לי ביוקר, רק לפני כמה רגעים הבטחתי שזה לא יקרה שוב, והנה אני חוזר לאותו מקום בדיוק . ואז הבנתי שההבטחות לבד לא יעזרו, וגם ההרגשה הרעה לא תציל אותי. צריך שינוי מהותי. כל זמן שאשאר בדיוק במצבי הקודם, גם אם אצליח בכח הרצון להמנע לתקופה ארוכה יותר, בסופו של דבר אעשה שוב את הטעות ואחזור שוב לאותו מקום. גם הפחד מפני הקנס לא יעזור כאשר על הקו יהיה הבוס שלי בשיחה דחופה, אני פשוט יעיף לכל הרוחות את כל ההסברים השכליים, ויפעל מתוך דחף עצמי . במקרה שלי זה היה קל. נכנסתי לחנות קרובה, קניתי דיבורית וחיברתי אותה לרכב. ביציאה מהחניה שוב שוחחתי בפלאפון, אבל זה כבר לא היה בעייתי. זהו, הבעיה נפתרה מתוך שינוי. לא מתוך פחד, לא מתוך הרגשה רעה, לא בגלל שזה עבירה על החוק, לא בגלל שזה מסוכן. כל הסיבות האלו לא הועילו, אבל שינוי של המציאות הועיל . זה אותו דבר במקרה שלנו, למרות שכמובן זה קשה הרבה יותר. כל זמן שנישאר באותו מצב ורק "ננסה חזק יותר" - אנחנו נידונים לכישלון. כל זמן שהמצב יישאר בדיוק כמו לפני כן, אין לי סיכוי מול התאווה. למה שהפעם אצליח לא ליפול, בדיוק באותם מקומות בהם נכשלתי כל הזמן? אם המציאות לא משתנה, הפורנו והתאווה תמיד יישארו חברים קרובים ונוחים עבורי, ואני אמשיך להשתמש בהם, לא משנה כמה רע אני מרגיש אחר כך, ולא משנה כמה אני יודע שזה גרוע. בשורה התחתונה: אני נהנה מזה. אם לא הייתי נהנה - לא הייתי מגיע לכאן. ובגלל שזה כיף לי, אין לי סיכוי להפסיק . כדי להפסיק אני חייב לשנות את כל הדרך בה אני חי. יש כאלו שיסתפקו בצעדים טכניים (פילטר, מציאת הטריגרים וכן הלאה) ואם זה מספיק להם - אשריהם ואשרי חלקם. לי באופן אישי זה לא מספיק, וכדי להצליח לצאת ממעגל הקסמים אני צריך הרבה יותר מאשר לקנות דיבורית. אני צריך ממש לשנות את כל הדרך חיים שלי וזה מה שאני עושה בשיטת 12 הצעדים . החבר הגיב: אבל בוא נקח את הדוגמה שלך. דברת בפלאפון וקבלת קנס והמשכת לדבר ככה איזה ארבע פעמים עד שקנית דיבורית ופתרת את הבעיה. נכון את הבעיה שלך פתרת כי יש לך דיבורית אבל ברגע שלא תהיה לך דיבורית (תתקלקל, הילד יהרוס, תהיה באוטו אחר וכולה) אז אתה שוב תחזור ותדבר בפלאפון! אם כך השינוי עזר לך באופן מעשי להפסיק אבל את הפעולה עצמה אתה עדיין לא הבנת שזה לא בסדר! וברגע שלא יהיה לך דיבורית שוב פעם היצר לדבר בנהיגה יחזור ותהיה במלחמה. אותו דבר אצלנו רק שזה יותר חזק. אתה יכול להפסיק ולהוציא את האנטרנט לעשות חסימות פילטרים לא יודע מה אבל שוב ברגע שזה יהיה לך זמין המלחמה שלך חוזרת. מבין אותי? זלמן הגיב: יפה!!! זאת תגובה חכמה וזה בדיוק הסוד הגדול. שוב: אני לא אומר שלא צריך פילטר וגם לא אומר שאין דרכים אחרות, אספר רק מה היה טוב במקרה הספיציפי שלי. במקרה שלי, אם אתקין פילטר ואמצא דרך לנצל את הזמן וכן הלאה, ואעשה את כל הבחירות הנכונות, אני עדיין לא התקדמתי שום צעד ממשי לפתרון הבעיה. כי כמו שאתה כותב, בסופו של דבר אני יכול להיתקע פעם בלי דיבורית ואז אחזור לדבר בפלאפון, או במקרה שלי, אם אתקל בנסיון קשה, אני אמצא דרך לעקוף את הפילטר או פשוט להגיע למחשב אחר. ולכן בדיוק אני לא מסתפק בכל העצות הטכניות (למרות שאני כמובן משתמש בהן) אלא מחפש איך לשנות את המציאות מהשורש. אני לא מחפש משהו טכני שיעסיק אותי לשבועיים הקרובים, כי אז הבעיה נותרת כאן ורק נמצאת במצב המתנה לרגע הנכון. אני חייב לשנות את המציאות באופן שלא אצטרך גדר כדי לא ליפול. איך עושים את זה? אתה כבר יודע מה התשובה שלי... אבל בכל זאת אכתוב בקצרה מאוד. לפי הגישה הזאת, הנפילה לא קשורה לאינטרנט ולא לזמן ריק. הנפילה מגיעה בגלל חסכים בנפש שאני ממלא אותם בצורה הזאת. לכן הדרך היחידה היא למלא את החסכים במה שבאמת צריך להיות בהם. השלבים מחלוקים ל"בין אדם למקום", "בין אדם לחברו" ו"בין אדם לעצמו". עוברים על כל שלב ובודקים מה לא בסדר ומתחילים לחיות נכון. ברגע שחיים נכון, אין יותר צורך בנפילות. הנפילות מגיעות בגלל צורך שלי ליפול, אם זה בגלל כעס, בדידות, פחד וכן הלאה. אז אני מתחיל לעבוד על עצמי שלב שלב ומסתדר עם הקב"ה, אחר כך משלים עם מי שרבתי איתו וכן הלאה, ואז פתאום יש כאן אדם חדש שבכלל לא מחפש ליפול. זאת לא עבודה קלה, אבל זה הדבר היחיד שעבד עבורי. |
||
|
קלותה של תשובה- המשך מתוך פרק ד בספר "אשיב ממצולות" מאת הרב יהושע שפירא. להשיג בישיבת רמת גן: 03-6748424; www.yrg.org.il
היסוד הזה של קלות התשובה, מתבאר היטב גם בדברי רבנו נסים בדרשותיו[1]: "במה אקדם ה', איכף לאלוקי מרום". אין ספק שהמציאות כולו חסד פשוט, כמו שאמר הכתוב: "עולם חסד יבנה". כי לא קדם לנו דבר ראוי שנקבל עליו גמול. אבל טובותיו מתמידות עלינו תמיד, ומרוב התמדתן והרגלן אצלנו, סכלנו בהן, כמו שאמר הכתוב: "ואנוכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו, ולא ידעו כי רפאתים" – פירוש: כי מרוב הטובה שהיטיב הש"י לאפרים, סכלו בה ולא חשבוה לטובה כלל, כי הדבר המורגל לא יורגש. מכאן פתח תשובה לתמיהה שתמהנו כבר על מחלת הנפשות האוחזת במרביתנו, הגורמת לנפש להתמקד ולשים לב לכל דבר רע, חשוך ומצער, ולא לייחס חשיבות כמעט לכל דבר טוב, מאיר ומשמח. התשובה פשוטה – הטוב מצוי מדי. העולם כולו מלא חסד, אנו נושמים בחסד וחיים כל רגע, חסד שאין דומה לו, אבל דווקא משום כך הוא נעלם מעינינו. ה' נושא אותנו על כפיו – ומשם אין אנו רואים אותו, ומדמים בסכלותנו שהוא נעלם ועזב אותנו[2]. ואחת מהשלכותיה של המחלה הזו, היא העיוותים בתפיסת התשובה. וכהמשך דבריו: ומן הטובות שהטיב הש"י לנו והחסדים העצומים, הוא ששיער המצוות בענין שתושג עשייתן בנקלה ולא יבואו לטורח. כי רצה הש"י לזכותנו ולא העמיס עלינו העבודות הכבדות שנקוץ בהן. וזהו שדרשו בתענית: "אשר לא ציוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על ליבי". ובפרט נתבאר דבר זה בעניין התשובה: שההקש יורה ויחייב שעבד סכל שהמרה במלך גדול שהיטיבו בתכלית הטוב – שאם יתן איש את כל הון ביתו בכופר עוונו, בוז יבוזו לו. ושיהיה כוסף בתכלית הכוסף לתת כל אשר לו, גם בניו ובנותיו, בכפרת חטאיו. זה היה מן הראוי, אבל הש"י הקל על זה, ובחר בתשובה וצווה עליה ובאר ענינה בדבר קל מאוד, והוא – החרטה על מה שעבר והטבת המעשה על העתיד. והבטיחנו בזה הבטחה שלמה, שאם יעשה כן יכופרו העוונות הקודמים לגמרי, וזה פלא עצום וחסד נשגב מאוד. כל זה באר הנביא בכאן: אמר על צד ההצעה, שהיה מן הראוי וממה שהשכל יורה שיהיה החוטא בזאת המחשבה, ושיאמר כן: "במה אקדם ה', איכף לאלוקי מרום" ויכפר לי על חטאי? היספיק לי בזה שום דבר? "האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה? הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן" ויכפר על חטאי? … והייתה התשובה: "הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך". כלומר, באמת כן היה ראוי וכן גוזר השכל כדבריך, אבל הש"י הפליא עמך לעשות ואינו רוצה מעמך אלף אלפים אילים ורבבות נחלי שמן, ולא בכורך ופרי בטנך, כמו שאמר הכתוב: "אשר לא צוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על לבי", וכמו שדרשו רז"ל, אינו רוצה מאיתך רק כשרון המעשה, והוא – "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך", והם דברים קלים מאוד, יושגו מהרה[3]. הדברים ברורים ובהירים, נותר רק להתרגל להאמין בהם. את עבודת ההתרגלות צריך להתחיל מהיסוד – "אין ספק שהמציאות כולו חסד פשוט". מי שמסתפק ביסוד הזה, אינו יכול להמשיך הלאה וליישם אותו לגבי התשובה. נדמה לנו שהמציאות מלאה רע, והאמת היא שהרע כולו הוא מחודש וזר במציאות. "אין דבר רע יורד מלמעלה[4]" – ורק כיוון שהעולם הזה נמסר לאחריות בני האדם וניהולם, יש לו אפשרות להתפתח ולהרעיל. מה שה' נתן לנו, והיחס שהוא מרעיף עלינו – כולו טוב וחסד. "לא צוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על לבי" – לה' בכלל לא הייתה הווא אמינא שיהיה קשה בעבודת ה'! מעולם לא הייתה הכוונה ליצור מערכת יחסים שכולה מלאה לחצים ואיומים, חרדות וריחוק נפשי. להפך, ה' רצה "לזכות את ישראל", והרבה לנו תורה ומצוות ש"הם דברים קלים מאוד, יושגו מהרה". וברור שאם אדם יבין שכל מה שנראה לו קשה וכבד, הוא רק מכיוון שעוד לא טעם את הטעם האמיתי של העבודה – תשתנה התמונה כולה. [1] דרשות הר"ן, קרוב לתחילת הדרוש השישי. [2] ועיין במדרש תנחומא יתרו סימן ד. (מובא ברש"י על התורה שמות יז, ח) [3] ובהמשך דבריו שם מבאר כמו שאמרנו קודם, שהחסד הזה עצמו מעצים את התביעה לשוב בתשובה, כי הרי זה כה פשוט ואיזה תירוץ יש למי שאינו שב?
|
