יהודי הלך מבוהל לרב ואמר לו שאשתו אפתה חלת מפתח והחלה נשרפה, מה יהא עם פרנסתו.

ענה לו הרב, אל דאגה, תהיה לך פרנסה, אבל.... בשחור.

באופן רשמי הגעתי לכאן בגלל הצורך הבלתי רצוני לצריכת תאווה. הצורך לעשות משהו שאני לא רוצה לעשות אותו ובכל פעם מחדש להיות מתוסכל מכך שאני מגיע שוב לאותו מקום ולאותן תחושות. בקיצור, התמכרות לתאווה.

יותר משנתיים שאני בתוך וסביב הנושא וכל הזמן תחושות ורגשות מקבלים הגדרות יותר מדויקות. הכותרת של הבעיה שלי הרבה יותר מרשימה כשאני מגדיר את הבעיה בכללותה כתלות לא נורמלית בתאווה. בלי זה כנראה גם לא הייתי נכנס לתוך מודעות טיפולית בבעיה. זה מה שגרם לי להבין שיש כאן משהו רציני שדורש טיפול. בפועל מסתבר שעיקר הבעיה שלי אינה ההתמכרות לתאווה אלא הנסיבות שגורמות לה להתפתח.

כבר כתבתי כאן על אותה נקודה קטנה של טינה, כעס או רגש שלילי אחר, המתחילה להתפתח בתוך הראש וסוחפת אחריה עוד ועוד רגשות. כשאני נמצא באיזון רגשי על פי רוב אין לתאווה מה לחפש אצלי. אפשר לומר שהתאווה היא סוג של נורת אזהרה שנדלקת רק כאשר מד חום הרגשות שלי עובר את הנורמלי.

מנגנון ההפעלה עובד כך. יש בעיה כלשהי שמטרידה אותי. זה יכול להיות מתח בבית או בעבודה, קונפליקט עם אנשים, פחד או טינה ממצב כלשהו בהווה או בעתיד. דברים אלו גורמים לחוסר שקט וחוסר איזון פנימי. אצל אדם מפותח רגשית בצורה נורמלית יש את היכולת לקחת דברים בפרופורציה. להניח כל דבר במסגרת המתאימה לו. להבין שיש בעיות שצריכות פתרון ובלי כל קשר להמשיך לנהל את שאר החיים בצורה סבירה יחסית.

אצלי זה עובד אחרת. הבעיה מתחילה ליצור גלים רגשיים סביבה ברדיוס הולך ומתרחב. המתח יוצר כאב רגשי פנימי שהולך ומתפתח לאזורים שאינם קשורים כלל לנושא הבעיה. כמו ילד קטן שרואה במגדל הלגו שהתפרק משהו בסדר גודל של בניין רב קומות שקורס. מה קורה אבל כאשר איש גדול פוגש בעיה ומגיב בדפוסים של ילד קטן?

חוסר הפרופורציה עובר כחוט השני גם להתמכרות לתאווה. הרגש הילדותי ממשיך לעשות גלים גם למחוזות התאווה תוך שהוא גורם להתפתחות רצונות לא ריאליים. פנטזיית הבריחה מייצרת מיצג שווא של מקום אוטופי לא קיים שם אפשר לקבל את אותה חמימות שתרפא את הכאב הרגשי כמו ילד פגוע הזקוק לתמיכה. לא פלא שדמויות התאווה משמשות כאשליה למישהו שיכיל ויקבל אותי ללא כל תנאי. שיעטוף אותי באין סוף של רגש והכלה. כמובן שהתאווה לא פותרת את הכאב היא רק מוכיחה פעם אחר פעם כמה טעיתי שוב בדיאגנוזה. אותן דמויות וירטואליות מתגלות כישויות קפואות חסרות רגש. חלום ילדות מתוק המתנפץ באכזריות יחד איתי.

לא נעים לומר אבל אין קיצורי דרך. אין דרך להתמודד עם כאב רגשי על ידי בריחה ממנו. חשוב להבין שהבעיה המרכזית היא לא התאווה אלא המצב הרגשי המוביל אליה. למישהו שעולם הרגש שלו נשאר תקוע אי שם מאחור יש צורך להשקיע פעם אחר פעם ולבדוק במבט נכון כל מצב. אני צריך להבין שבהרבה מאד מצבים בחיים יש לי את היכולת להתמודד כמו איש גדול אבל כאשר הדברים נוגעים לעניינים שברגשות אני הופך פתאום לילד!

השיתוף של מישהו אחר בדיוק באותן בעיות נותן לי את היכולת לקבל תמונה יותר נכונה של הדברים שלי אין את היכולת לראות באור נכון. זה נותן לי את האפשרות להעביר את הבעיה מהמישור הרגשי – ילדותי שלי לפסים שיש לי את היכולת לטפל בהם בצורה בוגרת.

הרבה פעמים לפני השיתוף הבעיה נראית חסרת כל פרופורציה ומיד אחרי השיחה והשיתוף יש תחושה לא ברורה מדוע היה צריך לשתף, הרי די ברור שלא הייתי אמור להיות מנוהל מזה. האמת היא ששתי התחושות צודקות לחלוטין. קודם דיבר הילד שבי ועכשיו המבוגר...

חשוב לי לזכור תמיד כאשר מגיע חוסר האונים בכל תחום שיש לטפל בו כמו בחוסר אונים מול התאווה. כשאני מודה בחוסר אונים רק מולה אני יכול לפספס את עיקר הכניעה שאני זקוק לה בחיי. הכניעה מול המון מצבים רגשיים המנהלים אותי ללא כל אפשרות לשלוט בהם. שם במיוחד אני זקוק להמון כניעה וקבלה של עצמי על שלל התחושות השליליות. כדי שאוכל למסור אותן ולטפל בהן כראוי. אפשר לומר שהבעיה שלי היא 70% רגשות שליליים ו30% תאווה.

בסוף הייתי שם! פחדתי הפחד היה משתק לא היה אפשרות לפסוע אפי' צעד. אבא התגלה אלי "אני אקח אותך", על כפיים נשא אותי. הרגשתי כתינוק שעוד לא למד לזחול.

ומצאתי את עצמי שם ב"קבוצה החיה", הפחד לא עזב, אבל גם אבא היה שם. ישבתי, אפי' הכיסאות הנמוכים התאימו את עצמם להרגשתי. רציתי לדבר לא יכולתי, אבא דיבר בשבילי: "שלום אני... סקסהוליסט". ואז התחלתי להרגיש, משהו פנימי עמוק בצבץ החוצה.

מקום היה לי ו"מסתרים" שמו מקום בו לאף יציר נברא לא הייתה דריסת רגל. "במסתרים תבכה נפשי". רק אבא הכיר אתו ויותר טוב ממני, אבל שם במקום הבלתי יאומן שאבא הוביל אותי, לאותם מלאכים שקיבלו אותי בחום נתתי דריסת רגל באותו "מסתרים".

ו"כשמסתרים" התגלה החלה ההתאחדות. ה"אני" המפוצל, אותם שני חלקים שבדוחק רב דרו תחת קורת גג אחת, השתלבו. "הסכם שלום" החל לקרום עור וגידים בין שני עולמות, יריבים ותיקים.

אבא שהיה שם ברחמיו נתן לי להרגיש בפעם הראשונה בחיי הרגשת שלמות אמתית, וחבר יקר ששחתי לו על הרגשה זו אמר לי "הרגשת את עצמך האמתי".

אבא, על תעזבני כי יש עוד דרך ארוכה ולבד זה בלתי אפשרי. ובעצם, גם אם היה אפשרי אני לא רוצה "לבד".

"אילו פינו מלא שירה... אין אנחנו מספיקים להודות לך על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות נסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו".

תודה אדירה לכל החברים שהיו שם ולאלה שתומכים ונותנים כתף.

בעצם הכבישה וההכנעה של היצה"ר ישנו כח גדול לסייע להאדם לעלות מעלה מעלה בעבודתו, וגם גורם נחת רוח גדולה מאד לפניו ית'. דהנה כתב הבעל התניא בליקוטי אמרים (פכ"ז) שזאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וכו', ובכל דחיה ודחיה משפיל הס"א דלתתא ועי"ז משפיל הס"א דלעילא, וכמו שהפליג בזוה"ק פ' תרומה בגודל הנחת רוח לפניו ית' כאשר משפילים הס"א דלעילא, שעי"ז מתרומם כבוד הקב"ה למעלה וכו', שהס"א מגביהה עצמה כנשר והקב"ה מורידה ע"י אתערותא דלתתא, ואפי' בדברים המותרים וכו'. ומקדושה זו נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו ית', וז"ש רז"ל אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה וכו', שסופו להיות קדוש ומובדל באמת מהס"א ע"י שמקדשין אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשה מלבו מעט מעט, ע"כ