בבהירות רבה מבטא גם בעל התניא את אותו יסוד[1]:

 

ובצירוף עוד האמונה והביטחון להיות נכון לבו בטוח בה' "כי חפץ חסד הוא" וחנון ורחום ורב לסלוח, תכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית', בלי שום ספק וספק ספיקא בעולם. וכמו שאנו מברכין בכל תפילת שמונה-עשרה תכף שמבקשים "סלח לנו" וכו' – ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח. והרי ספק ברכות להקל, משום חשש ברכה לבטלה! אלא אין כאן שום ספק כלל, מאחר שביקשנו סלח לנו – מחל לנו. ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד, כמו שאנו מברכין: ברוך אתה ה' גואל ישראל.

והרי אפילו במידת בשר ודם כן, שצריך האדם למחול תכף ומיד שמבקשים ממנו מחילה, ולא יהא אכזרי מלמחול …ואם ביקש ממנו ג' פעמים ולא מחל לו, שוב אין צריך לבקש ממנו. והגבעונים שביקש דוד המלך ע"ה מהם מחילה בעד שאול שהמית הגבעונים ולא רצו למחול, גזר דוד עליהם שלא יבואו בקהל ה' שהם רחמנים וכו' …ובמידת הקב"ה על אחת כמה וכמה לאין קץ.

זוהי בדיוק עבודת יום הכיפורים, להאמין בסליחה, באפשרות הפשוטה להתייצב ולומר: "חטאתי", ושזה באמת "עובד". שה' רוצה בדיוק את זה – האמונה הזאת בעצמה כבר מעמידה אותנו במקום אחר לגמרי.

לכן הסיבה שהתשובה מועילה נעוצה בהגדרת היסוד של עבודת הנפש הנדרשת לתשובה והיא: שהטוב שבי הוא אני באמת, ואילו הרע אינו אני. מי שאין הדברים הללו ברורים אצלו, אינו יכול לעסוק בתיקון נפשו. תיקון רע יכול לבוא רק כשנשמרת הפרדה בין המתוקן לבין המתקן. אם אין הפרדה – סופו של המתקן ליפול אל תוך הרע, במקום להעלות אותו אליו. לכן עוד לפני שאדם בא לעסוק ב'כובד ראש' בתשובה ובתיקון, הוא מוכרח לזכור היטב שהוא כבר צדיק בפנימיותו, בזהותו האמיתית – ומתוך כך הוא יכול לבוא ולתקן. הרע אמנם תופס מקום באישיותו – אך אין הוא חלק מה'אני' ומהזהות. כל מציאותו אינה אלא כדי להוות אתגר לטוב לגלות את כוחו ולהשיב הכל לה' יתברך, רק מנקודת מוצא כזו יכול ה'אני' הטוב לתקן.

הלימוד שהאדם הוא יציר מורכב ברוחניותו משתי נפשות, נפש טובה אלקית ונפש רעה בהמית, הוא אחד מהיסודות היותר נכבדים להארת הדרך של ההבנה האנושית במהות הנפש, והשביל היותר סלול לדרך החיים המוסריים השלמים.

האדם יוכל למצוא קורת רוח תמידי על ידי זה, בין בשעת שלוותו בין בשעת יסוריו. כשהטובה מתרחבת, הרי הוא מקשר את רעיונו בהנפש האלקית, להרחיבה להרימה ולחזקה. וכשהמצוקה מתגברת, הוא משים פנים אל הנפש הרעה הבהמית, לצחצח את זוהמתה, לשמוח במה שהיא מתייסרת ועל ידי זה מיטהרת.

מרגיל האדם בזה את עצמו להביט על מגרעותיו כעל דבר העומד מחוץ לעצמותו העיקרית, ובזה שופט הוא את עצמו בצדק[2].

 

ככל שאדם מרגיש את השייכות העצמית שלו לטוב שבתוכו, ויודע שבאמת הוא בן מלך העומד בקרן אורה וכל החושך שאופף אותו זר ומוזר לנפשו – כך הוא מתרחק מכל רע ומקטין את הסיכויים שישוב ויחטא. ככל שאדם מאמין בכוחה של התשובה וביכולת שלה למחות את חטאיו ולנקות את זוהמתו, כך נעשית תשובתו חזקה יותר והוא מוצא את עצמו עומד מאחוריה עם כל כוחות נפשו. מאידך, ככל שאדם טועה ומשייך את עצמו לרע שבו, נותן לו מציאות וקיום ממשי בתוכו – הוא מוסיף ומסתבך בתוכו, ומגדיל בכך את הסיכויים שישוב ויחטא. אם יש שייכות לרע, סופו לצוץ ולעלות אל פני השטח במוקדם או במאוחר[3].

ההדרכה המרכזית לעניין זה כבר הובאה למעלה, והיא מפיחה רוח אחרת בכל הקשיים שנדמו כקודרים וכבדים. בנקודה אחת מאור התשובה, בהרהור אחד, "מונח אושר רם ונישא של עולם מלא". כבר מעכשיו הופך האדם לצדיק גמור. אמנם אין הוא צדיק "גמור" שאין לו מה לעשות עוד בחיים, אלא התשובה "מצגת לעיני רוחו תמיד חובות של השלמה, המצילות אותו מזחיחות הדעת ונותנות עליו אור מתוק, הנותן ערך גדול וקבוע לחייו". התיקון הוא תוכן החיים כולם וגם הטעם והחיות שבהם, אלא שהעיסוק בו נעשה כעת מתוך מצב של צדקות ועונג ומתוך אחיזה באישיות האמיתית שכולה רק טוב, ולא מבור עמוק של ייאוש וחוסר אונים.

 

צריכים להעמיק מאוד באמונת התשובה, ולהיות בטוח שבהרהור תשובה לבד גם כן מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם. ומוכרח הדבר שאחר כל הרהור תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה כבר בתחילה. וקל וחומר כשכבר בא ההרהור לידי הסכמה של תשובה, וכשהוא מחובר בתורה וביראת שמים, ומכל שכן כשהתכונה של האהבה האלקית פועמת בנפשו. וירצה את עצמו וינחם את נפשו הנהלאה, ויחזקה בכל מיני חיזוקים שבעולם, כי דבר ה' הוא – "כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם"[4].

---

[1] איגרת התשובה פרק יא.

[2] אורות הקודש ג, רלה.

[3] זהו היסוד שאנו לומדים מתורה רפב בליקוטי-מוהר"ן, תורה ש"הזהיר רבינו ז"ל מאוד לילך עם התורה הזאת, כי הוא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להש"י ולבל יאבד עולמו לגמרי ח"ו". שאדם צריך לדון את עצמו לכף זכות, כלומר – למצוא את הנקודות הטובות שבו, לבודד אותן ולמקד את המבט עליהן מתוך ידיעה שהן ה'אני' האמיתי שלו. כך הוא יוצא מכף חובה ועולה לכף זכות, כלומר יוצא מעולם החובה – המקום בו הוא נראה חייב ורע – אל עולם הזכות בו ניכר כמה שלאמיתו של דבר הוא זכאי וטוב. אם, לעומת זאת, הוא נשאר בכף חובה – נדמות הנקודות הטובות כלא משמעותיות. וראה הערה עז בדברי ר' נחמן על התוכחה הנוגעים גם הם למעבר הזה: כל עוד אדם נמצא בכף חובה, או כל עוד המוכיח אותו רואה אותו בכף חובה – לא תצלח התוכחה אלא תבאיש ותזיק. רק מתוך מבט של זכות אפשר לפעול ולהועיל.

[4] אורות התשובה ז, ו.