להיות ישראלי זה להיות במלון בירושלים ולהתלונן: למה לא רואים את הים?!

להיות ישראלי זה לא להצביע בבחירות ואז להתלונן על הממשלה.

רק ישראלי רואה ספסל שכתוב עליו: צבע טרי - ובכוונה הוא יגע בשביל לוודא שזה נכון...

רק ישראלי יעקוף מכונית בשביל לנסוע לאט.

א-לי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ - לשנות את הדברים אשר ביכולתי ואת התבונה להבחין בין השניים.

מהם הסימנים המעידים לכך שאני צריך לקבל את זה שאני אובססיבי ולבקש עזרה מחבר ומאלוקים, מתי לעומת זאת - אני יודע שהדברים כן בכוחי, שיש ביכולתי לשנות, שזה לא עניין של אובססיה?

שאלה זו היא שאלת השאלות של כל מכור באשר הוא. לא מפתיע, אם כך, שהתשובה על שאלה זו זוקקת תפילה. אאיר שתי נקודות אותן חוויתי על בשרי.

***

אובססיה פשוטה: אני חוזר הביתה. אני משנן בראש - הפעם לא אעשה את זה, הפעם לא אעשה את זה. אני מתכנן כבר מה לעשות. אני אשטוף כלים, ארד, אדבר עם אשתי, אקח את הילדים, אלמד למבחן בשבוע הבא. פתאום אני מרגיש שהגוף שלי מתחיל להתרגש. פתאום אני חושב על רעיון חדש, משהו שלא ניסיתי. אני מרגיש מעורפל. לחץ במפשעה, ומן לחץ כזה בעורף, תחושה של צורך. משהו בתוכי עדיין צועק - די. אני לא רוצה את זה. אבל הצעקה הזו כבר חיוורת. אני מתחיל לגעת בעצמי.

הידית פותחת את הדלת, הרגלים רצות אל המחשב. עוברות שלוש שעות ולבסוף...

ננסה לנתח מה בעצם עבר עלי - קודם כל, הגוף שלי הרגיש צורך, דבר שני - המוח שלי יצא מאיזון. הכל נשכח. דבר שלישי - לא יכלתי להגיד לא, לא יכלתי לתכנן. הייתי צריך עכשיו, הרבה ומיד.

נסכם: האובססיה שלי מתבטאת בגוף, אבל גם בנפש ובדפוס ההתנהלות. האוננות ממרכזת לי את החשיבה. אני 'ננעל' עליה. השימוש משכיח ממני כל דבר אחר, החוויה אותה אני מחפש אינה נמצאת 'בהקשר', זה לא כמו מסעדה טובה בה אני אוכל לאט ובהנאה את המנה האחרונה ששילמתי עליה חמישים שח. זה משהו הרבה יותר חזק ופראי, משהו שחורג מכל דבר. והכי חזק - אני צריך אותו.

כעת נשים לב לעניין נוסף - מה קורה לאחר מכן. מדוע שבע עשרה שנה אני לא מצליח להגיד לעצמי - אתה אובססיבי, אתה לא יכול לבד. התהליך (אצלי; החלק הזה הוא אישי יותר) הוא בערך כך - אני מרגיש ריקנות, תיעוב, שנאה, בושה, פחד. אני יודע שזה מי שאני אבל אני לא מסוגל להתמודד עם הידיעה הזו. אני בורח לחצי השני שלי - החצי שנראה טוב, אני שואב דרכו את תשומת הלב שאני כל כך זקוק לה כדי לשקם את עצמי. אני שוכח כביכול. עד לנפילה הבאה. זו שאני בטוח שהפעם לא תקרה, אבל אני יודע בוודאות שהיא תגיע.

***

אובססיה מורכבת יותר - דפוסים: הסיפור של הדפוסים הוא הרבה יותר מסובך. כאן האובססיה יכולה להתבטא או בקבעונות חזקים או בפעולות חריפות.

התחושה המרכזית היא או ש'אני חייב לעשות את זה' (לראות הרבה סדרות, לאכול הרבה שוקולד, לנסוע מהר וכו'), או ש'אני פשוט לא יכול לעשות את זה' (ללבוש בגדים מסויימים, להגיד 'לא' לאשתי, להיכשל, לעמוד על שלי).

הדפוסים אינם אובססיה במובן הפשוט של העניין, אבל הם מוזנים ממנה. יותר נכון לומר עליהם שהם 'כפייתיים'. אני מרגיש כורח, תחושת מחנק בלי. זה כמו שהילד שלי, שהרגלתי אותו לישון רק עם מוצץ - בוכה עד שהוא נרגע עם המוצץ. כך אני.

כמובן שזה יכול להיות גם ההפך - אני כל כך זקוק להערכה של אחרים, עד שאני נתפס לפעולות מסויימות על מנת להשיג אותה. אני מפחד ללבוש בגדים מסויימים כי 'מה יגידו', אני מפחד להיכשל כי מה יגידו, אני מפחד מדחייה, אני מפרש כל דבר כדחייה. אני נדחף פעם אחר פעם לפעולות שאני לא רוצה לעשות, או לעזור או דווקא להתרגז ולהתעצבן - אבל כשאני עושה אותם אני לא מרגיש בן אדם טוב. אני מרגיש תחושת רווחה. אני שואף את ההערכה של האחרים שכל מה שאני מקבל ממנה הוא שיקום קצר טווח של התחושה שאני זבל של בן אדם, שקרן, צבוע, בוגד, נבזה.

אלו החיים שלי. המרדף אחרי הצל של עצמי, ניסיון נואש לאחוז במשהו מבחוץ לי כדי לשכוח מכל המרדף הזה, וסחרור אינסופי של הכשלה עצמית - את מה שאני צריך אני לא יודע לבקש ואת מה שמזיק לי אני נדחף לעשות פעם אחר פעם.

לזה, חברים, אני מתכוון כשאני אומר שאני 'מכור'.

נ.ב.: אני רק אוסיף ואומר שההפנמה של נקודות אלה אפשרה לי להבין שכמות השימושים ועוצמתם היא בכלל לא הנושא. ההרס העצמי נמצא שם. הריקנות, הזיוף. יתר על כן, כשאני רואה היום איך אני יכול לחיות את החיים אחרת, אני מרגיש, לראשונה מזה כמעט עשר שנים, תחושה של שינוי אמיתי באישיותי. אני מרגיש צמיחה, שחרור, תחושה של חידוש, סקרנות, ובעיקר - הרבה תקווה. לא חבל להפסיד את כל זה?

טוב, אני לא באמת בטוח למה הוא בחר דווקא בי ולא באחרים, אבל ככל שאני יותר מתקדם בהחלמה, אני מבין יותר למה בכלל הגעתי לכאן. אוקיי, כנראה שכאשר תמשיכו לקרוא, חלק מכם ירצה לסקול אותי באבנים והחלק האחר יהיה בטוח שאני משוגע. אין לי טענות, כאשר אני קראתי בפעם הראשונה מישהו שכתב תודה לה' על כך שהוא מכור לתאווה, חשבתי את אותו דבר בדיוק והייתי די משוכנע שלפחות בורג או שניים אצלו התרופפו לאחרונה. אמרתי לעצמי: שיגיד תודה שהוא הצליח לצאת ושישתוק בלי לבלבל לי את המוח. אבל כנראה שהוא בכל זאת צדק, לפחות קצת.

ה' אוהב כל יהודי, אבל אותנו - כן כן, אלו המכורים לתאווה - הוא אוהב יותר מכולם. הוא רוצה אותנו קרובים קרובים אליו, מסורים אליו וכאלו שהחיים שלהם יהיו צמודים אליו בכל רגע ובכל החלטה. נכון, הדרך להגיע לכך היתה מטורפת וכואבת בטירוף, עד כדי כך שהייתי בטוח שה' בכלל שכח ממני או אולי אפילו שונא אותי. חשבתי שלא יכול להיות שהוא לא שונא אותי אחרי שאני עושה כל כך הרבה דברים נגד מה שהוא אמר לי לא לעשות, והייתי בטוח שהקשר שלי איתו נשרף לעולם. אבל בסוף הבנתי שזה בכלל הפוך, ודווקא בגלל שהוא אוהב אותי, הוא נתן לי לסבול. קצת כמו "את אשר יאהב ה' - יוכיח".

אבא שבשמים רוצה אותי לידו, הוא רוצה לדאוג לי ולהיות אחראי על כל דבר בחיים שלי, הוא רוצה לעזור לי בכל דבר, אבל ישנה בעיה אחת קטנה: אני לא מסכים לקבל עזרה... במשך כל השנים הייתי בטוח שאני זה שמנהל את העולם ושיחקתי אותה אלוקים בעצמי, אז איך הוא יכול להיכנס ולעזור לי כאשר אני יושב ליד ההגה? זה לא שהוא לא רצה שאסע בדרך הנכונה, זה לא שהוא רצה ח"ו שאני אעבור תאונה. להיפך, הוא רצה לקחת את ההגה ולנהוג בלי בעיות הישר למחוז חפצי, אבל אני סירבתי בעקשנות לפנות את הכיסא שליד ההגה, אז ה' אמר: אוקיי, אם אתה כזה מוצלח - תסתדר לבד.

וכמובן עשיתי תאונה. אבל לא למדתי את הלקח וסירבתי לפנות את הכיסא כי חשבתי שאני עדיין מספיק חכם ומוצלח להסתדר לבד, וה' אמר שוב: אין בעיה, אם אתה כזה מוצלח - תנסה שוב, אני אמתין לך בסבלנות כאן. לקח לי 30 שנה, שמתוכם לפחות 20 שנה אני עושה תאונה אחרי תאונה אבל לא מבין את המסר. אני מסרב בעקשנות לתת לה' לנהל לי את החיים, ומתקומם נגד הרעיון שאני לא מסתדר לבד. מה פתאום?! אני מוצלח והכל בסדר, יש לי רק בעיה קטנה עם התאווה למין, וגם כאן אם אגייס קצת יותר כח רצון - אני יכול להסתדר לבד.

טוב, אז ה' נתן לי עוד קצת לסבול, אבל לא מרוע לב ח"ו אלא ההיפך, מטוב לב. הוא אוהב אותי ורוצה לנהל לי את החיים ורק אני לא מוכן לתת לו, אז הוא מפרגן לי עוד סיבוב בכביש, ובסוף כשאני מעורב בתאונה קטלנית, אני זועק: אבא! קח את ההגה, אני מוכן לתת לך את החיים שלי. אני כנראה לא כל כך מוצלח כמו שחשבתי. וה' אומר: ילדי היקר, רק לרגע הזה חיכיתי כל השנים הארוכות האלו, כמה טוב שבאת הביתה. ומהרגע הזה יש מנהל אחר לחיים שלי והוא עושה את העבודה הרבה יותר טוב ממה שאני עשיתי, והוא לוקח אחריות על כל החיים שזה אומר ה-כ-ל. כן, גם על ההחלטות השוליות וגם על החשובות, אבל הכל כולל גם את המאבק שלי בתאווה. זהו, אני לא נאבק יותר כי אני לא המנהל. כאשר יש בעיה בעבודה - אני פונה למנהל ומעדכן אותו והוא כבר מטפל בזה כמו שרק הוא יודע לטפל בזה. כאשר אני נתקל בנסיון, אני לא מנסה להיאבק בתאווה אלא פשוט מעדכן את אבא שבשמים והוא כבר מסתדר מצוין.

מצד עצם הדברים אין שום סיבה וגורם אמיתי שיגרום למשיכה המיוחדת הזו. אלא היות והיא אינה שלו, מפעיל היצה"ר ע"ז את כוחותיו ומפתח משיכה דמיונית ממש. ובמקרה שהיא באמת נהפכת לשלו וניתרת לו, מתפוצץ הבלון מיד ולא נשאר מאומה מהמשיכה הקודמת, [ובשלב זה כבר הוצרך הרמב"ם לכתוב שצוו חכמים שיהא אדם אוהב את אשתו כגופו (אישות טו' יט'), כי מצד טבע הדברים אין הדבר כן מעצמו]. הוי אומר, שמה שמרגיש האדם משיכה מיוחדת והנאה מהסתכלות או דיבור וכדו' אינו אלא הנאה דמיונית, יצירה מחודשת של היצה"ר, שאם היתה זו אשתו לא היה לו הדבר כן כלל, וגם אצל בעלה אינו כן, ורק משום שהיא אסורה לו יש כאן כח הדמיון של מים גנובים ימתקו, ע"כ.