פעם המחשב שלי ניצח אותי בשחמט, אבל מיד אחר כך הוא הפסיד לי בקרטה...

כולנו מכירים את זה טוב מאוד: אנחנו יושבים מול המחשב בלי שום רצון להגיע לנפילה, סתם ככה נכנסים לאתר חדשות דתי או חרדי ועוברים על החדשות ועל הכתבות שמעניינות אותנו. משם אנחנו ממשיכים לאתר חדשות חילוני, אבל גם בשלב הזה אין לנו שום כוונה ליפול, ולמעשה אנחנו אפילו לא חושבים על כך. אלא שמכאן פתאום מהלך ההתרחשויות משתנה במהירות, כאילו נגד רצוננו: אנחנו נפגשים בתמונה אחת מפתה בתחתית אחת הכתבות, או שאנחנו נכנסים לכתבה שהיא בתחום האפור מבחינת התאווה, אבל אנחנו משכנעים את עצמנו שזה בסדר, אנחנו לא רוצים ליפול ולא נמשיך הלאה לדברים מפורשים יותר. גם בשלב הבא, אנחנו עדיין אומרים לעצמנו ש"הפעם לא ניפול", ואנחנו רק נצפה בפורנו לכמה דקות ומיד נפסיק, או משהו אחר בסגנון, אלא שאז אנחנו נסחפים עמוק עמוק בלי יכולת להפסיק ולעצור, עד להתרסקות הכואבת.

בכל שלב בתהליך אנחנו עושים צעד אחד קטן נוסף לקראת הנפילה, אבל בכל צעד שכזה אנחנו ממשיכים להונות את עצמנו שזה לא מה שאנחנו עושים, ובטוחים שנצליח לעצור לפני הנפילה הסופית. ההיסטוריה שלנו מוכיחה שזה לא נכון. הנפילות שלנו תמיד התחילו בצעד אחד קטן, ותמיד הסתיימו בכאב גדול.

כדי לא להגיע לנפילה, אנחנו צריכים להיות כנים עם עצמנו ולדעת בדיוק היכן מתחילה הנפילה שלנו. לא, הנפילה לא מתחילה כאשר אנחנו כבר בתוך האתר פורנו ואנחנו מרגישים את דפיקות הלב מואצות מכמות האנדרנלין שמציפה את הדם שלנו. הנפילה מתחילה הרבה הרבה לפני כן, כאשר אנחנו עושים את הצעד הראשון הלא זהיר ואנחנו לא מוכנים להודות שלמעשה אנחנו כעת מתחילים בצניחה חופשית בלי מצנח.

היכולת שלנו לקום ולעזוב את המחשב הולכת ויורדת במהירות ככל שאנחנו מתקדמים בשלבים לקראת הנפילה המלאה. אם בשלב הראשון שבו אנחנו חושבים על המעבר מאתר דתי לאתר חילוני עדיין סיכויי ההצלחה שלנו להפסיק הם שמונים אחוז, הרי שהסיכוי להפסיק במעבר בין כתבת חדשות כללית לבין כתבה על שערוריית מין יורד לחמישים אחוז, והסיכוי להפסיק במעבר בין הכתבה המסוכנת לבין האתר פורנו הוא כבר שלושים אחוז. כמובן שכאשר אנחנו כבר בתוך הנפילה, הסיכוי להפסיק הוא אפסי. בשלב הזה כוח הרצון כבר לא קיים כמעט, והתאווה משתלטת עלינו לחלוטין.

לכן, מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להתחיל לזהות את תהליך הנפילה שלנו, ולהיות מודעים לשלבים הראשונים בתהליך, ובנוסף כמובן לזהות את התירוצים שאנחנו אומרים לעצמנו בשלבים האלו. כאשר נדע מאיפה מתחילה הנפילה שלנו ומה התירוץ שאנחנו משתמשים בו, זה ידליק אצלנו מנורה אדומה בפעם הבאה שנגיע למקום הזה, וכך נוכל לעצור כאשר עדיין יש לנו את האפשרות לכך. הרבה פעמים אנחנו לא רוצים ליפול, ואנחנו פשוט נסחפים לתוך הנפילה מתוך חוסר מודעות וחוסר שימת לב, וכאשר אנחנו נזכרים אז כבר מאוחר מידי לעצור. את הנפילה צריך לעצור מוקדם ככל האפשר, ומוטב בשלב שהנפילה היא עדיין לא נפילה...

שלום לכולם, התחלתי את תוכנית הצעדים, והיום היתה הפעם הראשונה בקבוצה טלפונית. כיוון שהם בצעד 6 ואני רק התחלתי אני משתמש בכלי הזה של הפורום לעשות קצת שיעורי בית מצעדים הראשונים. אני עוד לא מבין את התמונה המלאה של הצעדים, אבל רק לשמוע את קולות ההחלמה ולשמוע על מס' הימים של האנשים אומר הכל.

אז ככה בצעד הראשון הבנתי (למרות שמזמן ידעתי) שאני חסר אונים, אני חסר אונים מול התאווה/ אספר מדוע: אני מתמודד איתה מגיל צעיר, היא ליוותה אותי מתחילת גיל העשרה ועד לעכשיו אמצע גיל העשרים/ בכל שלב בחיים (ישיבה/הסדר/צבא/נישואין/אברך/עבודה) היא ליוותה אותי... היום כשישבתי לכתוב על פעם שבה הייתי בטוח שאני יכול לטעום קצת בלי ליפול (ואז ליפול בענק כמובן) הבנתי מה קרה לי, לאורך כל הפעמים שניסיתי להפסיק על ידי כלים שונים בעצם לא באמת תיכננתי לעזוב את התאווה היה לי כל כך טוב איתה גם כשהיא הרסה לי כל כך הרבה תחומים בחיים.

היא סיפקה אותי. אליה הייתי בורח בכל קושי שהיה לי, וגם בלי קושי הייתי נופל כי הרגשתי שזה מי שאני שהיא חלק ממני זה חלק מהשיגרה שלי ומהפעולות היוםיומיות שלי. הגעתי למצב שאני לא יודע בכלל מה זה חיים בלי תאווה עד כדי שלפעמים הייתי נופל כי מה אני אעשה בכל הזמן שיהיה לי אם אתגבר על התאווה? איך חיי אדם בלי?

וזה החוסר אונים שלי, חוסר האונים שלי הוא שלא מצאתי את עצמי, אני פוחד כל כך לחיות בלי התאווה עד שזה מה שהופך אותי לחסר אונים אני פוחד להתמודד עם מי אני באמת. אני מכור.

קראתי לזה "בורח לתאווה" כי זה מה שהייתי עושה בתחילת הדרך שם הייתי חושב שאני מוצא את עצמי ומפצה על בעיות של חוסר ביטחון על לחצים וכו', אבל גם מיד אחרי נפילה הייתי בורח מהנפילה, הייתי בורח לישון בורח כדי לא להתמודד עם זה שנפלתי כדי לא להתמודד עם העובדה שאני מכור אלא לנסות לחשוב שאולי זה לא קרה או היה חד פעמי.

אבל זה קרה. זה קרה כי אני לא רציתי להבין ולא רציתי להודות. אני עם כל התאווה הענקית שבי, קטן וחסר אונים מול התאווה ואני צריך עזרה כי לבד אני לא יכול. אני יכול רק עם אחרים ועם הקב"ה העיקר לא לבד.

עצה נפלאה לנצח את היצר, וכמו שאמר הגר"מ סולובייציק זצ"ל (הובא בספר והאיש משה ח"א עמ' קע"ה) דאין לך תריס מעולה כנגד היצה"ר מחשיפת הפרצוף ולקרוא לו בשמו המפורש. כי היצה"ר אוהב מאד את ההסוואה וההצטנעות. המצב האהוב עליו מכל הוא, שמזימתו נשאר בגדר נעלם אשר מליבא לפומא לא גליא. ואילו כשעושים פרסום למזימתו הרעה, מיד הוא בורח ומסתלק. ובכן בכל הזדמנות של נסיון וחשש מכשול, יש להכריז במילים ברורות ובקול רם באזני המסית והמפתה "שמדובר בעבירה וחטא מפורש" ואז ימהר היצה"ר להיעלם ויניח לו.