חרטה, עזיבה וקבלה

עוד יש לעסוק בחלקי התשובה עצמה, כי הקטרוג הכללי שגורם לנו להיות ספקנים ביחס לאמיתות התשובה שאנו עושים – מתפרט לספקות קטנים המתעוררים בכל שלב משלביה.

תנאי לתשובה היא עזיבת החטא והחרטה – וכאן לרוב מפקפק האדם בכנות חרטתו.

 

על גבי החרטה והעזיבה באה הקבלה-על-להבא – שלא לשוב עוד אל החטא. גם כאן צריך להגדיר ולהבהיר, כי כשאין גדרים ברורים – שוב מוצא הנחש מקום להכיש ולזרוע ספק בליבנו, איך נדע שאכן לא נשוב אל החטא ושבאמת אין אנו כ"טובל ושרץ בידו"[1].

א. אומר הרב קוק זצ"ל[2]:

אם אדם נשפל כל-כך בדעתו, עד שמרוב מרירות נפשו על עוצם ירידתו המוסרית בכל חטאותיו איננו יכול להרים ראש לעסוק בתורה ומצוות, בישובו של עולם ובחברת הבריות, במנוחה ושמחת נפש בריאה – צריך הוא לשים אל לבו כי מדַכְּאוּת לב כזאת על כל עוונותיו הרי הוא ודאי באותה שעה בעל תשובה גמור, ואם כן כבר שגבה מעלתו, ויוכל להניח דעתו ולשוב לשמחתו וחדוות רוחו ולעסוק בכל הטוב מתוך לב שקט ושמח, כי "טוב וישר ה'"[3].

הדיכאון שלאחר חטא, העצב והמרה-שחורה שמפילים כבדות ומרחיקים מחיות ומשמחה – מעידים כאלף עדים על חרטה כנה ואמיתית. בזה, אומר הרב, אתה נעשה בעל-תשובה גמור. הטעות היא בכך שמביטים על החרטה כעל דרישה חיצונית, כעל איזשהו 'עניין' שצריך לעבוד עליו, ולא מזהים אותה כשהיא נולדת באופן טבעי בתוכנו.

"ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך"[4] – יש חולֵי נפש שאינם מאמינים בחייהם שלהם, שצריכים לבדוק כל רגע שאכן הם חיים. מחלת הנפש הזו נפוצה בעיקר בצורות מעודנות יותר – אדם שצריך לבדוק כל הזמן שאכן הוא שמח, שבאמת הוא אוהב את עבודתו וכו' וכו'.

שאלת הנחש היא שאלה פרנואידית – "איך נדע שעזבנו"? מה יש פה לדעת? אדם מרגיש כשכואב לו! כשמדובר על חרטה מדובר בדיוק על הכאב הטבעי הזה ולא על שום דבר אחר, ולכן צריך לעמוד היטב על המשמר, לא לתת ליצר לגזול מאיתנו את האוצר החיוני הזה ולטמון אותו בבוץ. החטא מכאיב לנפש באופן טבעי, ומייד כשמתפוגגים ערפילי התאווה היא חשה את הכאב חותך בה ומתמלאת מיאוס בחטא ובעולמו.

 

[1] ילקוט שמעוני משלי רמז תתקסא.

[2] אורות התשובה יד, כג.

[3] תהלים כה, ח.

 

[4] דברים כח,סו.