אנו שמחים להודיע על סדנת צעדים חדשה שתתחיל בעז"ה השבוע, ותתקיים מידי יום רביעי בשעה שמונה וחצי בערב במשך 12 שבועות, כאשר מידי שבוע תתקיים סדנא על צעד אחד מתוך תכנית 12 הצעדים.

את הסדנא יעביר החבר "מתנות קטנות", והיא מתאימה הן לחברים ותיקים והן לחברים חדשים. זוהי הזדמנות מצויינת לעבוד על כל הצעדים ולהתקדם בצורה משמעותית בתוך שלושה חודשים.

אם אתה מעוניין להצטרף, אנא שלח אימייל לכתובת help@gye.org.il ותקבל את המיקום המדוייק.

אחד המושגים החשובים ביותר בהחלמה הוא "כניעה", מתחיל כמובן מהכניעה מול התאווה ("הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה"), ועד לכניעה המרכזית של החיים - כניעה מול אלוקים. אבל מה זה בעצם כניעה ומה ההבדל בין כניעה למלחמה? נכון, כניעה ומלחמה נשמעות בדיוק הפוך, אבל במציאות של ההתמודדות עם ההתמכרות הן דווקא נראות אותו דבר בדיוק. הרי המטרה הסופית שלי היא לא ליפול, אז מה זה משנה אם אני מכנה את זה כניעה או מלחמה?

מסתבר שיש הבדל, והוא עקרוני מאוד. ניקח כדוגמא אדם שעומד במים ומתמודד עם גלים המאיימים להטביע אותו. יש לפניו שתי דרכי התמודדות: הראשונה היא לעמוד ולהיאבק בגלים, והשניה היא להוריד את הראש מתחת למים עד שהגל יעבור ואז להרים אותו בחזרה. נכון, בשתי הדרכים המטרה הסופית היא אחת - הרצון להישאר בחיים ולא לטבוע, אבל בפועל מדובר בשני דברים שונים לחלוטין (בעיקר בגישה, למרות שבמקרה הזה גם העשיה היא שונה).

האדם הנאבק בגלים עושה זאת בגלל שהוא משוכנע שהוא מסוגל להתמודד איתם בהצלחה. אם זה עובד עבורו - מצוין, אבל הבעיה מתחילה כאשר כל גל מפיל אותו וכמעט גורם לו לטבוע, אבל הוא לא מבין את זה וממשיך באותה דרך. למרות שכל הגלים שאיתם התמודד הסתיימו בכך שהוא נפל, הוא מסרב להכיר בכוחם הרב של הגלים, וממשיך לחשוב שהפעם זה יהיה שונה והוא יצליח לעמוד מולם בגבורה. לעומת זאת האדם שמוריד את הראש עושה זאת בגלל אותו רצון לחיות, אבל גם בגלל ראיה ריאלית של המציאות. הוא מבין שהגל חזק ממנו ולא משנה כמה הוא ינסה - הוא יפול, אז הוא פשוט נכנע ונותן לגל לעבור מעליו.

בתאווה אנחנו עוברים את אותו דבר בדיוק. התאווה היא גל שמגיע ומאיים להטביע אותי - השאלה היא רק מה אני עושה בענין. אם אני חושב שאני חזק - אלחם איתו בכל כוחי, אם אני מבין שאני חלש - אכנע ואתן לו לעבור. במשך שנים ניסיתי להיאבק בתאווה, ולמרות שהנסיון הראה באופן ברור שאין לי כח מולה, המשכתי להילחם איתה. לא הבנתי שאם זה לא עבד במשך עשרים שנה - זה לא יעבוד גם היום. בהחלמה לימדו אותי להיכנע, להודות שהתאווה הרבה יותר חזק ממני ולכן מלחמה תהיה חסרת סיכוי כיון שהתוצאה ידועה מראש.

במציאות המעשית זה עובד בצורה פשוטה מאוד. הסיבה בגללה אני לא נותן לעצמי להעיף אפילו מבט אחד באישה ברחוב, איננה כיון שאני חזק ומסוגל להוריד את העיניים אלא בדיוק הפוך - כיון שאני חלש ולא יכול להרשות את זה לעצמי. הסיבה בגללה אני לא נכנס לאתרי חדשות בהם יש תאווה היא לא כיון שאני כזה חזק שמסוגל לוותר על כך אלא הפוך - כיון שאני כל כך חסר אונים מול תאווה, עד שאפילו פרסומת אחת יכולה להרוג אותי. אני אלרגי לתאווה אז אני חייב להיזהר.

הענין הוא שכניעה היא רק צעד ראשון בדרך לשחרור. כניעה מול התאווה בלבד לא מספיקה. אני חייב כניעה על החיים כולם מול האלוקים, ואז אני זוכה בנקיות, מפוכחות ושפיות.

בחסדי ה' זכיתי בארבע החודשים האחרונים לחוות קצת איך אדם נורמלי מרגיש. עוד זכיתי בחסדי ה' חסרי הגבול ומידה להכיר בחורה שבעוד פחות משלושה חודשים תהייה אישתי בעז"ה. התקופה הזאת מלאה בהרבה רגשות. הרבה צפייה, התרגשות. רגשות של חיבה גדולים. המחשבות מתחילות להתרוצץ לי בראש, השאלות נוקבות:

האם אני באמת חש רגש אמיתי וכנה או שמא המפלצת שבי מחפשת לה את הדרך לפרוץ והסיטואציה היא רק מסווה של קדושה לאותה תאווה הרסנית?

ואז אני מוצא את עצמי מתגלגל לשאלה נוספת - איך בכלל יהיה הקשר שלי עם אשתי אחרי כל השנים בהם התאווה שרצה בחיי, בראשי ובמחשבותיי? הקשר הגופני אמור לחבר בין בני הזוג, אז מה יעשה אדם שאצלו הקלף הזה כבר שרוף?

ואז התובנה נחתה עלי פתאום - אני לא אדם רגיל, יש לי בעיה... כלפי חוץ אולי אראה כמו אדם רגיל, וגם אם אהיה (בעז"ה) עוד הרבה זמן נקי, אפילו אישתי לא תדע... אבל אני יודע את האמת! אני לא אדם רגיל, אני לא נורמלי, אני לא כמו כל אחד! אני אדם שלא יודע מה זה קדושה. יהיו תחומים בחיים שלא אוכל לחיות בצורה טבעית כמו כל אדם מן השורה, אצלי התחומים האלה קיבלו צורה שונה וחולנית ולא אוכל כבר להחזיר אותם לממדיהם הרגילים. כול חיי אצטרך לחיות בעמידה על המשמר, ריסון ואיפוק כי זו הדרך היחידה לשמור על טיפת השפיות שעוד נשארה בחיי. אז ריבונו של עולם, אבי האוהב נתן לי מתנה - דרך לחיות את מעט השפיות שעוד נשארה בצורה הכי מקסימלית אז מה זה משנה איך זה יהיה?! אדם שקיבל את חייו במתנה מה אכפת לו אם הוא לא חי בוילה?! מה שיחיה זה כבר בונוס לא משנה איך...

אני חי כמו אדם רגיל אבל רק כמו. כנראה שאין מנוס, כל יום (רק להיום) צריך להתפלל לאבא שבשמיים לחיות את חיי הלא שפויים בצורה הכי קרובה לנורמלי שרק אפשר. ביום שאחשוב שחזרתי להיות רגיל בעצם אעשה את פנית הפרסה חזרה לזרועותיה של התאווה...

תודה לאבא שבשמיים שעוזר לי יום יום (רק להיום) לא לחזור לזוועות, לעצב והדיכאון, לריקבון והריקנות, השנאה העצמית והייאוש. תודה לאבא שבשמיים שנותן כוח לעמוד בפרץ כל יום (רק להיום) להלחם במפלצת שתישאר עמוק אי שם...

בספר צדקת הצדיק לר' צדוק הכהן מלובלין זצ"ל (אות מט') נאמר: "כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו, ובדברים שהרבה לפשוע בהם ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב, ולכן אמרו בויק"ר שבאבר שבו חטא יעשה מצוות ואין זה רק תיקון לעבירה הקודמת מדה כנגד מדה אבל הוא גם תיקון נפשו בפרט, כי כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי אשר בו נתייחדה נפשו בפרט ואין לה חבר וכו'. ועל כזה איתא (גיטין מג.) אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם שע"י המכשלה הוא מבין שלכך נוצר לתקן אותו דבר".