אנו שמחים להודיע על סדנת צעדים חדשה שתתחיל בעז"ה השבוע, ותתקיים מידי יום רביעי בשעה שמונה וחצי בערב במשך 12 שבועות, כאשר מידי שבוע תתקיים סדנא על צעד אחד מתוך תכנית 12 הצעדים.

את הסדנא יעביר החבר "מתנות קטנות", והיא מתאימה הן לחברים ותיקים והן לחברים חדשים. זוהי הזדמנות מצויינת לעבוד על כל הצעדים ולהתקדם בצורה משמעותית בתוך שלושה חודשים.

אם אתה מעוניין להצטרף, אנא שלח אימייל לכתובת help@gye.org.il ותקבל את המיקום המדוייק.

המצב של כל אדם שונה אמנם, אך רוב האנשים שמתמודדים עם התמכרות כזאת חוזרים אליה שוב ושוב, ולעתים לאורך שנים רבות. אחרי זמן-מה טבעי שאדם מתחיל לחשוב שהוא "כזה", שזאת זהותו. מחשבות כאלה צצות במוחם של רוב המתמכרים: "אולי אני פשוט שתיין." או: "הסם הזה עוזר לי להיות מי שאני באמת, לא?"

וודאי שמעתם רעיונות דומים בנוגע לפורנוגרפיה: "כן, זה רק קטע של מתבגרים." או: "כל הבנים עושים את זה." "אני פשוט אדם כזה." זה נכון? יש אנשים שבאמת רוצים שזה יהיה נכון. הם מקווים שזה נכון ומנסים להאמין בזה.

יש לי הצעה. למה לא ניצמד לעובדות, לניסיון שלנו מהמציאות ולדברים כפי שהם באמת? חבר שלנו, אחרי שחזר לצרוך פורנוגרפיה ערב אחד, סיפר לנו שהוא כיבה את המחשב שלו וניסה לישון, כשחש שוב את קהות החושים והכבדות, שתמיד באות אחרי שימוש בפורנו, הוא הפסיק והתיישב על הרצפה. "זה לא מי שאני באמת!" הוא צעק בחושך. "זה לא האדם שאני רוצה להיות. זה לא אני!"

מובן שהרבה יותר קל לומר את ההפך: להביט על חיינו, על הרגלי צריכת המדיה שלנו, ולומר: "זאת הזהות שלי". "זה האדם שאני". אנחנו כאן כדי לומר לכם משהו אחר. אנחנו כאן כדי לומר לכם חד וחלק, שיש הבדל גדול בין הזהות שלכם לבין המקום שבו אתם נמצאים בחיים. זאת האמת.

אתם כאן. אולי אתם עושים את זה כבר הרבה זמן. זה המקום שאתם נמצאים בו, אבל אין זאת אומרת שזאת הזהות שלכם. למעשה, ייתכן שההתמכרות הזאת סותרת את הזהות האמיתית שלכם. היה לכם רגע כמו זה שהזכרתי עכשיו? רגע שבו הרגשתם, אפילו בקושי, שאתם יותר טובים מזה? שהדבר הזה הוא לא באמת אתם? שאולי זה אפילו מנוגד לזהותכם? אם לא היה לכם רגע כזה, תמשיכו לחפש. אתם יכולים, אנחנו מבטיחים.

לאלה מכם שכבר הרגישו כך, אתם ודאי כבר יודעים גם כמה קל ליפול למלכודת שוב. כאילו התמודדות עם התמכרות איננה קשה מספיק, לעתים אנחנו מוסיפים לנטל בכך שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים שאנחנו לגמרי מקולקלים, טיפשים או חסרי ערך. אולי אתם מאמינים במשהו מעין זה כרגע. אולי אתם אפילו מאמינים בלבכם, שהשתתפות בתכנית הזאת היא סימן לכך שאתם חלשים עמוק בפנים.

אנחנו חולקים על זה ובגדול. לא משנה אילו חששות אישיים יש לכם, או מה הבלבול שאתם חשים, זאת נקודה שאנחנו רוצים להבהיר היטב: אתם לא הגורם העיקרי להתמכרות הזאת.

כל האובססיה סביב בעיות פנימיות מחמיצה חלק גדול מאוד מהתמונה: הוא נקרא העולם, ואתם חיים בתוכו. אתם חיים בחברה שמכניסה תמיד בעיות כאלה לחייהם של אנשים. אם זה נכון, אולי אנחנו צריכים להפסיק להאשים את עצמנו בזה שאנחנו חלשים ועלובים. אולי אנחנו צריכים להסתכל על הסברים מדעיים אמיתיים לשאלה מדוע יש התמכרות בכלל.

לסיכום, לא משנה כמה זמן אתם מתמודדים עם הבעיה, או כמה תקועים אתם חשים - אתם לא ההתמכרות שלכם. מישהו אמר פעם: "כל זמן שאתה נושם, מצבך יותר בסדר מלא בסדר".

אתם שומעים אותנו? שוב, אתם לא ההתמכרות שלכם! אתם הרבה יותר מזה, וכך אנחנו רואים אתכם. בסופו של דבר, מטרת התכנית איננה להפוך אתכם לאדם אחר, אלא לעזור לכם להיות שוב מי שאתם ומי שהייתם תמיד, גם אם שכחתם את זה לזמן-מה.

(מתוך תכנית פורטיפיי)

הדבר הראשון שאני עושה בתחילת כל יום - אחרי שהודיתי לבורא עולם שפקחתי את עיניי - הוא להודות לאבא אוהב שאני נקי. זה לא מובן מאליו. לא ביום ולא בלילה. ואז אני גם מבקש ממנו שיעזור לי להתנהג בהתאם למי שאני. כל יום אני "חותם" איתו על החי"ם (התחייבות יומית מתחדשת). "אבא" - אני אומר לו, בבקשה תשאיר אותי נקי ומחובר, ואני אדאג "שזה ישתלם לך".. תן לי, ואני מבטיח שאתן לשאר הילדים שלך. והוא נותן. בשפע.

כדי שאוכל לקיים את החלק "בעסקה", עליי לקבל את המציאות של חיי באמת. וזה אומר שעליי להשלים עם העובדה שהכמיהה למבטים מיותרים או מסוכנים תחזור לפקוד אותי מדי פעם. וזה לא אומר שאני "לא בסדר" או "ממשיך להיות דפוק", אני לא יודע למה זה ככה, אבל זו העובדה. אני מאמין יותר ויותר ביכולתי שלי לבחור לא להתבונן. ועם כל יום שחולף, מתחזקת אצלי האמונה שיש מי שיעביר אותי נקי ומפוכח בתקופות מורכבות יותר בחיי.

השלב הבא בקיום העסקה היומית שלי עם אבשלי הוא להיות עם 'יד על הדופק'. לשים לב למה שקורה איתי. בטח "כשהתאווה באה לבקר" (והיא באה!). במקרים כאלה יש לי כלל פשוט: עצור, שתף, התפלל, עשה.

קודם כול, אני עוצר.. (כן, יש ברשותי כוח. לא שלי. ברשותי. אבא איתי מהבוקר, זוכרים?!). מה שזה לא יהיה, אני נמנע לאותו הרגע ממנו (אני גם אומר לעצמי, שבעוד רגע גם אוכל לשוב עליו..). ואז מאני מתמקד בפיכחון שלי. מנסה להיזכר בסיוט המתמשך בו חייתי (אם אפשר לקרוא לזה חיים), ובמה שקיבלתי בזכות החיבור לכוח עליון. אם יש לי זמן-פנאי אכתוב רשימה של תודה על הדברים שהחיים בניקיון ומפוכחות העניקו לי. לאחר מכן אני מחדש שוב את המחויבות שלי לחיים רוחניים על פי התוכנית.

זה זמן שבו אני שוב מדבר עם הכוח העליון שלי. פשוט מספר לו מה קורה איתי ומה "האני" רוצה, ומהו רצון הנשמה שלי, ומבקש ממנו את הכוח או הנכונות והיכולת להגן על הנכס היקר ביותר הנמצא ברשותי – המפוכחות שלי. לאחר מכן אני פונה לעשייה. מעסיק את המוח שלי במשהו. והמוח שלי יכול להיות עסוק באמת רק במשהו אחד ברגע נתון. התעסוקה המועדפת עליי היא הנתינה. היא זו שהכי שומרת עליי ומחזירה אותי "לתלם". כי תאווה זה "לקחת", "ללגום" עם העיניים, ולהכניס לתוכי משהו מבחוץ., ונתינה היא התנועה ההפוכה, היא יציאה מבפנים החוצה.

אם אני עדיין "תפוס" ברצון העצמי שלי, אני חוזר על התהליך הזה עוד פעם. זה עובד. תמיד. ללא יוצא מן הכלל, אם אני עובד את זה.

היום. אמן.

והנה יש לפעמים שירגיש האדם שהוא איננו מצליח להגשים את שאיפותיו הטהורות, ואינו רואה לנגד עיניו את התוצאות שהוא קבע לעצמו בתחילת דרכו שאליהם הוא שואף להגיע. וכגון כשהוא קבע לעצמו שעד סוף השנה הוא חייב לחקוק בטבעו ע"י הרבה עבודה ולימוד המוסר קנין גמור בקדושת עינים והמחשבה, וכן שאר ענינים כגון עסק התורה בהתמדה, ועבודת התפילה בדביקות וכו' וכו', ורצונו הוא שעד אז יהפכו אצלו הדברים האלו להרגל שני דהיינו שכבר לא יצטרך לכבוש את יצרו תמיד בענינים האלו אלא רגליו ישאוהו מאליהם לבית המדרש כמו אצל דוד המלך, וכשהוא יוצא לרחוב לא יהיה לו כלל נסיון של שמירת עינים אלא מחשבותיו יהיו דבוקות מעצמם בכל מיני דברים שבקדושה וכו'. והנה עברה השנה והמציאות הכואבת טופחת על פניו שיגיעותיו ועבודתו עדיין לא הביאוהו למדרגות הנכספות האלו שאליהם הוא ציפה להגיע בכליון עינים.

והנה תחושה זו בכוחה לכבות אצל האדם את כל ההתלהבות בעבודת ה' ולהפילו לגמרי לתהום היאוש רח"ל אם לא ינצור את לבו מכל משמר, והוא עלול להזניח מחמת זה את כל עסקו בתורה ובמצוות.