|
|
|
 |
המסע לתשעים יום - היכל התהילה |
|
 |
הודעות |
הודעות חיזוק יומיות בווטסאפ |
|
אנו שמחים להודיע על פתיחת שירות של הודעות יומיות קצרות של חיזוק בווטסאפ.
על מנת להצטרף לשירות, עליך להוסיף את המספר הבא ברשימת אנשי הקשר שלך: 054-559-1927 (כדי שתוכל לקבל הודעות של רשימת תפוצה), וכן לשלוח לנו את הבחירה שלך לאיזה רשימה ברצונך להצטרף:
א. חיזוק - הודעה יומית של חיזוק בנושא שמירת העיניים.
ב. צעדים - הודעה יומית של שיתוף או הדרכה בתכנית 12 הצעדים.
ג. חיזוק וצעדים - למקרה שאתה מעוניין להיות מנוי לשתי הרשימות ולקבל את שני המסרים.
|
|
|
 |
חיזוק |
חוות הדעת של המטפל |
|
שעת לילה מאוחרת. אני מקבל מייל מאדם מסוים ששואל: "לילה טוב, אשמח להבין לאיזו תכנית אתם מתכוונים, שכל הכותבים [בפורום] שותפים לה". שמו המלא ומספר הטלפון מופיעים בהודעה ואני מתקשר.
"שלום, מדבר פלוני" אני פותח בשיחה. אני מבין שהוא בעצם לא יודע מי אני, ומזכיר את המייל ששלח לי לפני מספר דקות, ואז הוא מזהה.
הוא מתעניין בפרוטרוט בפרטי התכנית. אנחנו מנהלים שיחה ארוכה, שבסופה הוא מספר שהוא מטפל באנשים שמתמודדים עם התאווה, אבל לא ברמות של התמכרות.
זה גורם לי לשאול, האם הוא עצמו סובל מהעניין (לא חסרים מטפלים שגם סובלים בעצמם). הוא משיב שלא. הוא רק התקשר כדי לשמוע על התכנית.
הוא מאוד התפעל מדברים רבים בתכנית לאורך השיחה, ולקראת סופה הוא ציין שלמד הרבה דברים חדשים. גם אני קיבלתי כמה דברים מהשיחה הזו, והרי שניים מהם לפניכם.
***
אותו מטפל הדגיש בפניי את הייחודיות של השיטה שלנו. בדרך כלל מקובל לצעוק ולמחות באלה שנופלים בתאווה, שיתאמצו יותר וכדו'. אבל אצלנו מ-ק-ש-י-ב-י-ם. קודם כל, שומעים מה עובר עליך, מבינים מאיפה אתה מגיע. אותו מטפל גם טען, שהרבה בעיות חינוכיות בימינו היו יכולות להיפתר טוב יותר, אם היינו מפסיקים לצעוק ומתחילים להקשיב.
[הדבר מזכיר לי מקרה שכתבתי עליו לפני כמה חודשים:
" עברתי לאחרונה ברחובה של עיר, ושם חלקו לי פלייר על סכנות האינטרנט. דיברתי עם המחלקים, ואמרתי להם שאני מכיר אישית אנשים רבים שאין אינטרנט בביתם ובכל זאת נופלים. הם השיבו לי שאני צודק אבל מה לעשות, הם מחויבים למחות! אמרתי להם שגם אני אחד שנפל בתאווה אך מצא דרך החוצה, ויש באפשרותי לעזור לאחרים. הם אמרו לי שאת זה אין בכוחם לעשות. סיכמתי את הדיון בינינו: "אז מצוין! אתם תפקידכם למחות, ואני תפקידי לעזור".
הם נתנו לי את מספר הטלפון של הרב שלהם, מראשי המארגנים של הפליירים הנ"ל. שוחחתי איתו בכנות. סיפרתי לו על עצמי ועל התוכנית, בלי לנפנף ב"דגלים אדומים" שאין לו כרגע כלים להבין. הוא מאוד התרשם. כנראה, בתור אחד שנמצא עמוק בתוך סיפורי הנופלים למיניהם, הוא באמת מבין שנדיר למצוא משהו שבאמת יכול לעצור את זה. סיימנו את השיחה בכך שנתתי לו את מספר הטלפון שלי, והוא אמר שיפנה אליי מקרים כאלה שמגיעים אליו ובירך אותי ברשימה ארוכה של ברכות". יש כאלה שתפקידם לצעוק, אבל אנחנו תפקידנו להקשיב (מקווה להפנים את זה)].
***
הוא אמר לי שאני יכול לומר לאשתי שהיא זכתה. כל הסיפורים שהיא שומעת מהחברות בגינה הציבורית, ממש לא משקפים את המציאות האמיתית בחדרי חדרים... ישנם גברים רבים מאוד, שהם אנוכיים, לא רגישים ולא מתחשבים. "אבל גם אני אנוכי, לא רגיש, ולא מתחשב?" הקשיתי (כשאני חושב על כך שבעצם גם אני מאוד רגיש, אבל לא כל כך לסבלותיהם של אחרים... וכן, מאוד מתחשב בעצמי...). "כן", השיב המטפל, "אבל אצלם זו תכונה קבועה, אצלך זה זמני ועומד להשתנות עם השנים. אתה נמצא בתנועה מתמדת של התקדמות. מה שמעסיק אותך ואת חבריך ביום יום הוא התקדמות רוחנית. נדיר מאוד שאצל אנשים נשואים עם ילדים, שעברו את גיל ה-30, מתחוללים תהליכים כאלה. יש יותר מדי דברים לעשות בבית ובחוץ...". (הוא גם אמר, שייתכן שחלק מהתגובות המתנגדות לדבריי ולתכנית, בפורומים אחרים שאני משתתף בהם, נובעות מהקושי של המשתתפים לפגוש אדם, שזה מה שבאמת מעסיק אותו – חיים רוחניים).
***
התכנית עושה לנו טוב. אפילו טוב מאוד. אנשים מבחינים בכך היטב גם במבט מבחוץ (גם אנשים מ"החיים הרגילים" שלי מעידים בפניי על שינויים חיוביים ניכרים בהתנהגותי). הבה נעשה אותה בצורה הטובה ביותר (רק בלי פגם אופי של פרקפציוניזם). רק להיום!
|
|
|
 |
12 צעדים |
זהירות! צבע לא טרי... |
|
מאת טהרני |
כבר אחרי תקופה קצרה של נקיות בתכנית, התחלתי לשאול את עצמי שאלה נוקבת ומאיימת:
הרי מיום ליום פוחת הרושם של הסבל העצום שהייתי נתון בו. הזיכרונות מיטשטשים. אני מתקשה לזכור בצורה מוחשית את הרגשות הכואבים. גם ה"דקירה" החזקה שחשתי בכל מעמקי אישיותי, ברמ"ח איבריי ושס"ה גידיי כבר התקהתה מאוד.
כתוצאה מכך, מיום ליום אני פחות מרגיש את הצורך הקיומי להתרחק מאש התאווה. אני פחות מרגיש שעליי להיאחז בפעולות ההחלמה כאדם טובע הנאחז בחבל הצלה.
ואם כן, מדובר במשחק אבוד מראש. חסר סיכוי. הרי מיום ליום הרשמים ייחלשו וההכחשה שלי תתחזק. הזמן החולף והמשכיח ימשיך לשחק לרעתי. עד שיום אחד יהיה לי מאוד קשה, והתאווה מאוד תקרוץ, ומן הסתם אחזור להשתמש בה. כשאגלה מה עוללתי לעצמי, כבר יהיה מאוחר מדי. כבר אהיה עמוק בפנים.
אז מה עושים?...
***
מסתבר שיש כמה תשובות לשאלה הזו (למשל: מפגש עם הכאב שהוא מנת חלקם של חברים חדשים, מזכיר לי את הכאב שלי. כמו כן, הצריבה בתודעה של העובדה שתאווה היא ממש רעל בשבילי, מאוד עוזרת לי. אשמח לשמוע גם מה עובד בשבילכם). אולם, ברצוני להתמקד כאן בהיבט אחד.
בכדי להישאר נקי לאורך ימים ושנים, לא מספיק לרצות להפסיק עם התאווה. הפסקת הסבל של השימוש הכפייתי בתאווה, מתוך החיבור עם אלוקים, אמורה לגרום לי "התעוררות רוחנית", ורצון לחיות את כל תחומי החיים שלי באופן רוחני, מתוך כנות ואמת.
אם יש לי את ההתעוררות הרוחנית הזו, אזי כל ימי חיי (גם אלה הפחות טובים) יהיו חלק ממהלך של התקדמות רוחנית, של לקיחת אחריות, של טיפול בשורשי המחלה, וממילא של התרחקות מהגישה החולה של התאווה, מהריכוז העצמי ומהחיים בתוך הראש שלי.
אבל אם אין לי התעוררות רוחנית, במוקדם או במאוחר (כנראה במוקדם ...), אזניח את הטיפול בפגמי האופי שלי, אתרשל מן האחריות המוטלת עליי במגוון תחומים, ואמצא את עצמי שוב במצולות התאווה.
האמת, שלא כזה כיף לכתוב את הפוסט הזה. בעיקר בגלל שאני מאוד רחוק מההדרכה הכתובה בו. אני מרגיש שאני מפנה כלפיי עצמי אצבע מאשימה.
בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי עושה כמעט תמיד את מה שלא צריך לעשות (בעיקר "למרוח" את הזמן במקום לעשות את הדברים הנכונים לאותו זמן). החיים שלי הרבה פחות נעימים בגלל זה. האמת, שתכל'ס - הכי כיף זה לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון, אבל הבעייה שזה גם הכי קשה... (בשבילי לפחות...).
מהתאווה סבלתי רבות, וזה גרם לי לרצות לעשות הכל כדי להפסיק. עם שאר תחומי החיים זה מורכב יותר. מצד אחד, אני אכן חווה סבל גדול מכך שהכל "תקוע", אבל מצד שני, אני לא רוצה למות כפי שרציתי בעקבות התאווה.
התהליך שלי עם אלוקים כאן הוא כמו בתהליך ה"נסירה". בהתחלה היינו "אחור באחור". הייתי מוכרח להיות קשור אליו, כדי לא להתפרק לרסיסים כל פעם מחדש. אבל אחר כך, אחרי תקופה של נקיות, אני כבר פחות מרגיש את ההכרח הזה. אני ניצב בצומת שבה אני צריך לבחור קשר של "פנים בפנים" עם אלוקים, קשר שבו אני מחובר אליו לא כדי להימלט מפני אסון, אלא כי אני רוצה לחיות חיים מתוקנים ישרים וטובים.
שנזכה לכך, ושנזכה לעשות את הפעולות הנכונות לשם כך!
|
|
|
 |
תכנית 12 הצעדים של שמור עיניך |
|
הצעדים שלא נגמרים |
|
במדור זה מופיע הסיכום של השיחה היומית בקבוצה הטלפונית של תכנית 12 הצעדים. להצטרפות לקבוצה אנא פנה באימייל לכתובת: help@gye.org.il
החשיבות של הצעד העשירי חורגת בהרבה מהתחום של הצעד הזה שנראה מתקדם מאוד, כיון שלמעשה יש לו השלכה על הגישה שלנו לכל התכנית הזאת של 12 הצעדים, בכל צעד שבו אנחנו נמצאים.
הצעד אומר "המשכנו בחשבון הנפש, וכאשר שגינו הודינו בכך מיד". הדגש כאן הוא על המילה "המשכנו", מה שאומר שהתכנית הזאת היא לא סדנא שיש לה התחלה, אמצע וסוף, אלא דרך חיים שממשיכה איתנו כל החיים. זה לא קורס שמסיימים אותו, מקבלים תעודה וממשיכים הלאה בחיים, אלא תכנית שבה אנחנו לומדים לחיות בצורה אחרת, אבל כמובן צריכים להמשיך לחיות לפי התכנית הזאת כל הזמן.
לכל אחד מאיתנו יש לפחות מפעם לפעם מחשבות על כך שהיינו רוצים "לשים את כל העסק הזה מאחורינו", אבל הדרך היחידה שאנחנו יכולים לשים את זה מאחורינו היא אם נמשיך לשמור על היישום של הצעדים. זה כמו אדם שמן מאוד שעשה דיאטה, הרי ברור שהוא יצטרך להמשיך לשמור על עצמו כל הזמן, כיון שאם הוא יחזור לאכילה לא מרוסנת - הוא ישמין שוב. הוא יכול לשים מאחוריו את התקופה שהוא היה שמן, אבל לא יכול לשים מאחוריו את התקופה שבה הוא צריך להמשיך להשקיע בשמירה על עצמו.
לכן, הצעד הזה אומר לנו שאת אותם צעדים שעשינו עד עכשיו, אנחנו צריכים להמשיך לעשות כל הזמן. חשבון נפש על פגמי אופי זה לא עבודה של פעם בחיים, אלא עבודה מתמשכת שבה כל פעם שאנחנו נפגשים בפגם אופי מסויים אנחנו צריכים לעבוד עליו, ואותו דבר בקשר שלנו עם אנשים אחרים ועם אלוקים. החיים הם דינאמיים וזה דורש את העבודה שלנו בקשר לכל תחומי החיים.
המשימה היומית: תחשוב על הפעמים בהם אתה מעוניין "לשים את כל העסק הזה מאחוריי", ותשווה את זה לידיעה על כך שהעבודה העצמית חייבת להמשיך כל החיים. תנסה לראות מאיפה מגיע הרצון להפסיק את הפעילות, לעומת הסיבות שאתה יודע שבגללן תצטרך להמשיך לעבוד על עצמך. אתה יכול לערוך את זה בשני טורים ולהשוות ביניהם.
|
|
|
|
 |
מן המקורות |
הדרך היא עיקר המטרה |
|
המצב של הצלחה והשגה אין לו משקל בעולם העבודה. נתינת ערך להצלחה והשגה שייך בעולמם של הגוים. אצלם מכבדים רק ההשגה, כי הדרך וההשתדלות הם רק אמצעים להגיע להשגה. לא כן בעולם העבודה אין הדרך אמצעי להגיע למקום מסויים אלא הדרך היא עיקר המטרה, משום שבעולם העבודה לא שייך כלל להגיע למטרה שהרי המושגים והמדרגות אין להם סוף, ולעולם לא יוכל אדם לומר שבדבר פלוני הגעתי עד הסוף. וא"כ על כרחך כל הנושא הוא רק כמה השתדלות הוא עשה בדרכו.
|
|
|
 |
לתרומות |
כל השירותים שלנו אינם כרוכים בתשלום. פעילותינו תלויה בתרומות. אנא, עזרו לנו להמשיך לעזור לאחרים! |
|
ניתן לתרום באתר |
|
צריך עזרה? אתה מוזמן לפנות לנציג שמור עיניך: המייל החם: help@gye.org.il הקו החם: 1599-500-119 |
|
|
 |
ניווט מהיר |
דף הבית האישי שלך - היכנס לעדכן ולהתעדכן את דף הבית האישי בהתקדמויות בשלל הכלים והאפשרויות שהאתר מציע. |
|
|
|
|
|