לאחרונה קראתי בספר על הפרעות נפש, תיאור שלמרות שלא עסק בהתמכרות, הרגשתי שהוא נכתב עלינו, הסובלים מהתמכרות לתאווה. המדובר בתיאור של אנשים הסובלים מהפרעה דו-קוטבית הידועה כ"מאניה-דיפרסיה", שבה הם עוברים מקיצוניות לקיצוניות במצבי הרוח, מהרגשת התעלות אדירה, לדיכאון קשה. כיום ישנה תרופה לטיפול בהפרעה הזו בצורת מלח ליתיום המייצב את מצבי הרוח ומחזיר אותם לרמה נורמלית (בלי התעלות ובלי דיכאון). הנה ציטוט של הקטע:

אחד הקשיים החמורים בטיפול בהפרעות דו-קוטביות היא היעדר שיתוף פעולה מצד החולה לטיפול הממולץ לו. חולים שנטלו ליתיום במשך זמן מה עלולים להתגעגע לתחושת העונג העילאי שחוו בשלב המניה. יש בהם כאלה האומרים כנראה לעצמם שכיוון ש"נרפאו", מותר להם להפסיק ליטול את התרופות - וכשהם עושים כן, מתחיל שוב מעגל התהפוכות במצב רוחם. בדרך כלל הם חוזרים לבסוף להשתמש בתרופות בגלל הסבל שגורם להם הדיכאון. בכמה מחקרים הובעה הדעה שחשוב להשקיע מאמץ בשכנוע החולים הסובלים מהפרעה דו-קוטבית שלא יזנחו את הטיפול התרופתי, כיון שלפעמים התרופה מאבדת את השפעתה אחרי הישנות הסימפטומים. (הפיזיולוגיה של ההתנהגות מאת ניל קרלסון).

ממש הסיפור שלנו, רק שאצלנו גם המאניה וגם הדיכאון מגיעים כמעט לגמרי ביחד. בזמן השימוש עצמו בפורנו או מה שזה לא יהיה, אנחנו מרגישים תחושה מענגת שאין לה שום מקבילה בחיים הרגילים, אבל אז ברגע שאחרי הנפילה אנחנו חווים כאב ודיכאון קשה מאוד שגם לו אין מקבילה בחיים הרגילים. אז אנחנו מגיעים לכאן ומתחילים בטיפול שמייצב אותנו - אנחנו לא משתמשים יותר בפורנו וזה שומר אותנו מאוזנים, בלי מאניה ובלי דיכאון. עובר קצת זמן ואנחנו מתחילים להתגעגע להתעלות שחווינו בזמן הנפילה. אנחנו אמנם יודעים שיש לזה מחיר גבוה, אבל חושבים שכיון ש"נרפאנו" מההתמכרות, אז נוכל הפעם לשלוט במצב וכך נרוויח את הריגוש והעונג בלי הדיכאון והכאב. אנחנו מספרים לעצמו שהפעם נצרוך "רק קצת" תאווה. אז אנחנו מפסיקים את הפעולות ובמהירות מוצאים את עצמנו באותו מקום שבו היינו, מתמודדים עם תענוג וכאב, התעלות ודיכאון ואנחנו חוזרים שוב לקבל טיפול.

כפי שנאמר במחקר לגבי הסובלים מהפרעה דו-קוטבית, חשוב להשקיע להסביר לחולים שלא יפסיקו את הטיפול כיון שלפעמים התרופה מאבדת מהיעילות שלה אחרי שמפסיקים להשתמש בה. זה נכון לגביהם ונכון לגבינו. כאשר אנחנו מגיעים להחלמה בפעם הראשונה, יש לנו סיכוי הרבה יותר גדול להצליח ולעלות על הדרך, בעיקר כיון שאנחנו רואים שיש לנו סיכוי ומאמינים בכך. אבל אם אנחנו נופלים אז מתחיל כירסום באמונה שלנו, כי אנחנו מתחילים לחשוב שאולי זה לא עובד עבורנו. בלי אמונה קשה מאוד להצליח ולכן הסיכוי יורד. זה לא שאי אפשר לעלות על דרך אחרי נפילה, אלא שזה קשה יותר וחבל.

לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו "ניפול עכשיו ונתחיל מחר מחדש", ומשכנעים את עצמנו שזה לא נורא ואולי אפילו יש לזה מעלות (התירוצים שאנחנו מספרים לעצמנו הם מדהימים. אנחנו יכולים להשתמש בהחלמה כדי להמשיך בנפילות, ולפעמים התירוץ הוא שהנקיות הזאת לא מושלמת אז עדיף ליפול ולהתחיל בצורה נכונה...). אז זהו, שחשוב לדעת שזה מאוד לא כדאי ואם הגענו לכאן, כדאי שננצל את המומנטום של ההתחלה כדי להשקיע בהחלמה, כי אחר כך זה נהיה קשה יותר.

שוב ושוב אני מגלה כמה קבלה היא המפתח לכל הבעיות שלי כיום. שוב ושוב מסתבר לי שאם רק אקבל את הדברים כפי שהם - יהיה לי הרבה יותר קל וטוב. אז אני מנסה לקבל את החיים לפי התנאים שלהם ולא להכתיב תנאים לחיים שלי כי זה לא עובד. כל פעם שאני כן מנסה לשלוט בדברים ולא מוכן לקבל את המציאות - אני ממשיך לסבול.

בסוף הספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות) מופיע סיפור בשם "רופא, אלכוהוליסט מתמכר", סיפור שאני משתדל לקרוא כמה שיותר פעמים, בפרט בזמנים בהם יש לי בעיה עם קבלה. הוא מספר כיצד קבלה היתה המפתח לבעיית השכרות שלו (מה שאצלי היה מפתח לבעיית התאווה שלי), וממשיך שקבלה היא אכן המפתח לכל הבעיות שלו כיום. המעניין הוא שבסיום הוא מספר שקבלה היא גם המפתח לקשר שלו עם אלוקים כיום, כיון שהוא מקבל את רצונו של אלוקים ויודע שעליו מוטלת רק ההשתדלות, אבל התוצאה היא בידי הכח העליון.

יש שם קטע מאוד מאוד חזק עבורי שאומר ש"כאשר אני מוטרד, זה מכיון שישנו אדם, מקום, דבר או מצב - איזו שהיא עובדה של חיי - שאיננה מקובלת עליי, ולא אוכל לקבל שלווה עד שאקבל את האדם הזה, המקום הזה הדבר או המצב כדבר שצריך להיות בדיוק כך. שום דבר - באופן מוחלט שום דבר - לא מתרחש בעולמו של אלוקים בטעות".

הקריאה וההפנמה של הדברים האלו מחזיקים אותי שפוי הרבה פעמים. כן, אני מוטרד כיון שמישהו עשה משהו מעצבן או בגלל שמשהו השתבש או בגלל כל סיבה אחרת, ואז אני צריך לזכור ולהפנים שאם אני מוטרד זה כיון שישנו אדם, מקום, דבר או מצב שלא מקובלים עליי, ולכן לא אוכל לקבל שלווה עד שאקבל את זה שכך בדיוק צריך להיות. השאלה היא איך אני אכן מצליח לקבל את הדברים האלו שכל כך מרגיזים אותי ותמיד הפריעו לי לחיים שלווים ותקינים?

מסתבר שבלי אלוקים זה פשוט לא עובד. למרות שאני מבין היטיב שאני לא יכול לשנות את כל העולם, במציאות אני ממשיך לנסות לשנות את הדברים, וגם כאשר אני לא מנסה לשנות אותם - אני משתגע ומתפוצץ. אז אותו רופא אלכוהוליסט מספר לי שהגיע הזמן להפנים שאלוקים לא רק ברא את השמים ואת הארץ אלא מנהל כל דבר בעולם שלי ולכן אני צריך להפנים טוב טוב ש"שום דבר - באופן מוחלט שום דבר - לא מתרחש בעולמו של אלוקים בטעות".

מה שמוזר לי בכל הסיפור הזה הוא שבעצם אין כאן שום חידוש עבורי. הרי גדלתי בחוג שבו שבו וחזרו והחדירו לנו לעצמות את תורת הבעש"ט הידועה על כך שהכל בהשגחה פרטית, ושמעתי בערך חצי מליון פעם את השיר של אברהם פריד על העלה הקטן שנופל בדיוק בזמן הנכון ובאופן הנכון כדי לכסות את התולעת, אז מה לעזאזל אני צריך את האלכוהוליסט הזה שיספר לי על קבלה שהיא בעצם מילה נרדפת להשגחה פרטית?

נראה לי שהבעיה המרכזית שלי היתה איך לחיות עם הדברים ברמה המעשית. הענין הוא שאין לי שום בעיה עם כך שהעלה יפול בהשגחה פרטית - מה אכפת לי, זה במילא לא מעלה ולא מוריד עבורי... אבל כדי להסכים שגם כאשר אני טעיתי או גם כאשר מישהו דפק אותי או הרגיז אותי זה באמת בהשגחה פרטית - בשביל זה אני צריך קצת יותר מאשר לימוד והבנה, כאן אני צריך דרך להפנים את זה.

ובדיוק בשביל זה יש לי את 12 הצעדים. כדי להפנים ששום דבר - באופן מוחלט שום דבר - לא מתרחש בעולמו של אלוקים בטעות.

הקב"ה "עוז וחדוה במקומו". ככל שמתקרבים אליו הולך וגדל האושר הפנימי של האדם, וככל שמתרחקים ממנו מתגבר השברון לב. וא"כ אם עבר אדם על איזה עבירה רח"ל וחושב בלבו על כל מאמרי חז"ל שנאמרו על עבירה זו ומגיע לידי חרטה, בזאת תבחן אם ממקום טהור יהלכון או להיפך. אם החרטה תחזק אותו מכאן ואילך מיד ותלהיט את לבו לעבודת ה', סימן הוא שממקום טהור יהלכון, שכיון שנתלהטה נפשו אות היא שהתקרב להקב"ה. אבל אם נשבר לבו מזה ונתרופפה עבודתו, ידע נאמנה שמיצה"ר באו כדי להרחיק אותו מהקב"ה, וימהר לבטל ולסלק מעצמו תחושת השפלות "ויבדיל בינו לבין החטא" [כלשון רש"י שמות ל"ב ל' ע"ש], וירומם וישמח את רוחו כאילו לא קרה דבר, ורק מאוחר יותר יטפל בחטאו.

מה שואלים סטודנטים של פקולטות שונות:

בוגר במדעים מדויקים שואל, "מדוע זה פועל?"
בוגר בהנדסה שואל, "איך זה פועל?"
בוגר במדעי החברה שואל, "מי רוצה שזה יפעל?"
בוגר בחשבונאות שואל, "כמה יעלה להפעיל את זה?"
בוגר במנהל שואל, "מי אישר לזה לפעול?"
בוגר במשפטים שואל, "בסמכות של מי זה פועל?"
בוגר במדעי הרוח שואל, "לשים לך חרדל עם זה?"