|
|
|
 |
המסע לתשעים יום - היכל התהילה |
|
 |
הבדיחה היומית |
החלום להיות מורה |
|
המורה שואל את אחד התלמידים, "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"
התלמיד מספר לו, "פעם חלמתי להיות מורה!"
המורה ממשיך להתעניין ושואל אותו, "ומה קרה לחלום הזה?"
"כלום", אומר התלמיד, "למזלי התעוררתי…"
|
|
|
 |
חיזוק |
ללא תוספות |
|
מאת טהרני |
במסגרת תהליך ההחלמה, אני רואה גם שיפור גדול במישור הכלכלי. לראשונה מאז נישואיי (חלף למעלה מעשור מאז נישאתי), התחלתי יחד עם רעייתי במהלך של מבורך לקיחת אחריות כלכלית.
כמו בכל תחום בחיים, התהליך יודע עליות ומורדות, אך כמו בכל תחום בחיים מאז תהליך ההחלמה, הכיוון הכללי הוא של עלייה והתקדמות.לראשונה אני מוצא את עצמי באופן יומיומי מוותר על דברים שאני רוצה לקנות. לא על כל דבר. לא בכל פעם. אבל על הרבה דברים הרבה פעמים.
***
לפני מספר ימים, הזדמן לי בנסיבות מסוימות לצאת עם כמה מילדיי לאכול פיצה. רצה הא-ל, והיה זה לאחר שסיפרתי להם על המהלך שאנחנו עושים. הלכנו לפיצרייה מסוימת, זולה יחסית, ושם התברר לנו, כי אם חפצים אנו בתוספת אחת על כל המגש, הדבר יוסיף סכום מסוים לעלות המגש. אך אם חפצים אנו בשתי תוספות שונות, שכל אחת מהן רק על חצי מגש, הדבר יוסיף סכום כפול (נשמע מסובך? גם אני הייתי מסתבך למקרא השורות האלה...).
החלטתי לוותר על התוספת החביבה עליי. הילדים קצת התפלאו ושאלו. הסברתי להם שלאחרונה אני משתדל לוותר על דברים. "אבל אתה לא אוהב פיצה רגילה בלי התוספת הזו?" שאל אחד מהם. "זה לא שאני לא אוהב בכלל. אני פחות אוהב. זה טוב. זה טעים. זה רק לא מושלם", השבתי. "אני לא חייב שהכל יהיה מושלם, טוב זה גם טוב...".
.***
סיפור החיים שלי (במיוחד לפני תהליך ההחלמה, אבל במידה רבה גם אחריו) הוא חיפוש המושלם. אני לא מוכן לקבל משהו שהוא לא כזה.
במשך שנים התקשיתי בתפילות, כי גם ככה אני מתפלל כמעט בלי כוונה, אז מה זה שווה? עד היום, אני לא שלם עם היצירה שלי בתחומים שונים (למרות שרבים מתפעלים ממנה, ובתוכם אני), כי "זה לא מספיק מקצועי". המאכלים הטעימים ביותר שאני קונה לעצמי, מאכזבים. דמיינתי שהם יהיו טעימים יותר. וכמובן, גם הזוגיות עשויה להיות בשבילי בלתי מספקת, כי יש דברים שהם לא בדיוק איך שרציתי.
***
כתוצאה מהגישה הזו שלי סבלתי הרבה. האלוקים בחסדו וטובו הרעיף עליי מידי יום שפע של מתנות, אך אני תמיד מצאתי כתם או שריטה בכל אחת מהן. ואם לא במתנה עצמה, אז במשהו אחר שבדיוק התרחש ו"גורם" שלא אוכל לשמוח בה, או שלא אוכל להישאר שמח בה.
בתכנית ההחלמה אני לומד לשמוח בדברים חלקיים ולא מושלמים. בדברים הבסיסיים בלי כל התוספות שלדעתי אמורות לעטר אותם. באופן מפתיע, אני גם נהנה הרבה יותר מהחיים. אני חווה את הדברים הטובים שקורים לי, במקום לחוות את מה שחסר בהם...
במחלה שלי אני רוצה את העוגה המשובחת ביותר, עם הקצפת העשירה ביותר, כשהיא מסודרת בזיגוג סימטרי, וכשבראשה מוצב בצורה מדויקת הדובדבן המובחר ביותר. בהחלמה אני לומד לשמוח גם בלחמנייה פשוטה. אולי בעצם גם בפרוסת לחם טרי...
|
|
|
 |
סוד הכניעה |
כניעה לעומת מלחמה |
|
התוצאה אליה אנחנו שואפים היא אותה תוצאה, אבל הדרך להגיע אליה הפוכה לגמרי. כולנו רוצים בסופו של דבר שחרור מהתאווה, אבל שתי הדרכים הן מלחמה מצד אחד או כניעה מהצד השני. מלחמה היא גיוס כח הרצון כדי להילחם במשיכה לתאווה, ואילו כניעה היא הורדת הראש כדי לתת לגל לעבור מעליי. יש כאלו שמלחמה עובדת עבורם ויש כאלו שכניעה עובדת עבורם. עבורי עבדה הכניעה. המלחמה התישה אותי - הכניעה שחררה אותי.
הבעיה שלי עם מלחמה היא שכח הרצון הוא משאב מוגבל. אולי קל יותר לחשוב על רצון כמשהו שפשוט יש לנו אותו (כמו דברים אחרים שקיבלנו בצורה לא מוגבלת), אבל מסתבר שכח הרצון הוא יותר דומה לשריר רגיל בגוף שלנו או אפילו לטנק הדלק במכונית שלנו. אם ניקח כדוגמא את השרירים ברגליים, ברור לנו שלא נוכל ללכת בלי סוף, ובשלב מסויים הכח נגמר ואנחנו צריכים לנוח. נכון שעל ידי תרגול אפשר להגדיל את העומס על השרירים, אבל גם כאן יש גבול ובמוקדם או במאוחר נגיע לקצה גבול היכולת שלנו ופשוט ניאלץ לעצור. גם ברכב אפשר למלא את מיכל הדלק עד הסוף, אבל ככל שנוסעים יותר - הדלק נגמר ובסוף המכונית נעצרת.
כח הרצון עובד באותו אופן. במחקר מעניין נתנו לסטודנטים משימה להתגבר ולא לאכול עוגיות שוקולד צ'יפס חמות וריחניות ובמקום זה לאכול צנוניות שהיו על אותו שולחן, ולעומתם קבוצה אחרת יכלה לאכול כאוות נפשה מהעוגיות המגרות. מיד לאחר מכן נתנו למשתתפים בשתי הקבוצות לפתור חידות בלתי פתירות, וכאן התברר שאלו שכבר ניצלו חלק ממשאב כח הרצון שלהם בהתגברות על הפיתוי, התייאשו הרבה יותר מהר מהחידות והפסיקו, בעוד אלו שמיכל הרצון שלהם היה מלא עדיין ניסו לפתור את החידות המסובכות.
זה מה שקרה לי כל פעם שנלחמתי בתאווה. בתחילה המאגרים שלי היו מלאים והרגשתי טוב במאבק, אבל ככל שעבר הזמן, המאגרים שלי החלו להתרוקן ואני התחלתי להרגיש פחות ופחות טוב עד שלבסוף לא היה לי יותר כח ונפלתי. לפעמים התייאשתי כבר בהתחלה כשהבנתי כשהרגשתי לאן הדברים מתגלגלים, ולפעמים באמת השתמשתי בכל כח הרצון שלי עד הטיפה האחרונה, אבל בסופו של דבר התוצאה תמיד היתה אותה תוצאה. כח הרצון שלי הוא משאב מוגבל, ולעומת זאת התאווה לעולם לא נחלשת, אז מדובר במשוואה פשוטה.
אבל היתה לי בעיה נוספת בדרך של מלחמה מול התאווה. לא רק שנפלתי בסוף, אלא שגם הדרך לשם היתה מעייפת כיון שכל הזמן בזבזתי עוד ועוד את כח הרצון שלי, ולא נשאר לי מספיק כדי להשתמש בו לדברים אחרים. הייתי כמו אותם סטודנטים שמכריחים את עצמם לאכול צנוניות, בזמן שהם רק רוצים לאכול את העוגיות שוקולד צ'יפס, אבל אצלי זה היה ככה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה.
אז בסוף נכנעתי. הסבירו לי שאפשר לוותר מראש על התאווה, להודות שזה גדול עליי, ובמקום זה לבקש עזרה מאחרים ומאלוקים. נכון, הריח של העוגיות עדיין מגיע מפעם לפעם, אבל אני לא נלחם בזה, אלא מודה שאני מאוד רוצה אבל פשוט לא יכול. ואז מוותר.
|
|
|
 |
תכנית 12 הצעדים של שמור עיניך |
|
מתי להתחיל בצעד השתיים עשרה? |
|
במדור זה מופיע הסיכום של השיחה היומית בקבוצה הטלפונית של תכנית 12 הצעדים. להצטרפות לקבוצה אנא פנה באימייל לכתובת: help@gye.org.il
צעד שתיים עשרה נשמע כמו משהו מאוד רחוק שאולי רק אם נסיים יום אחד את כל הצעדים אז נזכה ונגיע לצעד האחרון ונוכל להתחיל להשתמש גם בו. למעשה, הצעד הזה למרות שהוא האחרון ומגיע אחרי 11 צעדים שנמצאים לפניו, לא אמור ולא יכול להמתין עד שנסיים את כל העבודה של הצעדים, פשוט מכיון שאנחנו חייבים להתחיל להשתמש בו בהקדם האפשרי ברגע שאנחנו מסוגלים.
כאשר ביל ווילסון, אחד המייסדים של התכנית היה נקי רק ארבעה חודשים, הוא הרגיש שהוא עומד שוב בפני הכמיהה שתוביל אותו לנפילה, והוא הבין שהדרך היחידה שלו להימנע מכך היא על ידי שהוא יעזור לחבר אחר. הוא התחיל לעשות טלפונים ובסוף מצא מישהו שהיה זקוק לעזרה וגם היה מוכן להקשיב. זה היה החבר השני בתכנית של 12 הצעדים, והשאר היסטוריה. הנקודה היא שביל לא אמר "אני עדיין לא בצעד 12" אלא הבין שהוא צריך לעזור למישהו אחר כדי לשמור על עצמו מהנפילה.
לכן, ברגע שיש לנו תקופה של נקיות והתחלנו להתקדם בעבודה של הצעדים, אנחנו יכולים להתחיל להעביר את המסר הזה לחברים אחרים. אם אנחנו בצעד השני ויש חבר חדש שנמצא בצעד הראשון אז יש לנו מה לתת לו. אם אנחנו נקיים חודשיים ויש חבר חדש שנקי שבוע, אז יש לנו מה לתת לו. אנחנו נותנים את מה שקיבלנו, משתפים בניסיון האישי שלנו, וזה עוזר לנו לא פחות - ואולי יותר - ממה שזה עוזר לחבר החדש.
אי אפשר להמתין עד סוף עבודת הצעדים כדי להתחיל לעזור לאחרים, בדיוק כפי שאי אפשר להמתין עד הצעד האחד עשרה כדי להתחיל להתפלל. הצעדים האלו הם פעולות שאנחנו צריכים לעשות ברגע שאנחנו יכולים כי הם חשובות להחלמה שלנו.
המשימה היומית: זה הזמן ליישם את הצעד הזה. לכל אחד מאיתנו יש אפשרויות לתת עזרה לחברים אחרים, בין אם זה בפורום, בקבוצה חיה, בקבוצת ווטסאפ, במענה לחבר שרוצה לשתף, בקבלת חבר חדש בתור ספונסר או בכל דרך אחרת. העזרה יכולה להיות להאזין למישהו שצריך עזרה, לשתף בעבודה של הצעדים שלנו או לתת תמיכה והזדהות. מה שחשוב זה לא איך אלא פשוט לעשות את זה.
|
|
|
|
 |
מן המקורות |
אין מלחמה בלי נפגעים |
|
ובפרט כשהאדם כבר משתדל לעשות רצון קונו ורואה שעל אף עבודתו הקשה עדיין יש לו מכשולים, אל יתפעל מזה כלל, כי כך היא דרכה של כל מלחמה, "אין מלחמה בלי נפגעים". כן הוא ג"כ במלחמת היצר. שאע"פ שכל נסיון הוא בגדר ספק השקול אם הוא יצא המנצח או המנוצח, אעפ"כ ברור הוא שלפעמים היצה"ר ינצח אותו כיון שאין מלחמה בלי נפגעים. ואע"פ שאין זה פוטרתו מן הדין והעונש על כל מכשול, אמנם אין זה מגלה כלל על נצחון או חולשה של אחד מהצדדים.
|
|
|
 |
לתרומות |
כל השירותים שלנו אינם כרוכים בתשלום. פעילותינו תלויה בתרומות. אנא, עזרו לנו להמשיך לעזור לאחרים! |
|
ניתן לתרום באתר |
|
צריך עזרה? אתה מוזמן לפנות לנציג שמור עיניך: המייל החם: help@gye.org.il הקו החם: 1599-500-119 |
|
|
 |
ניווט מהיר |
דף הבית האישי שלך - היכנס לעדכן ולהתעדכן את דף הבית האישי בהתקדמויות בשלל הכלים והאפשרויות שהאתר מציע. |
|
|
|
|
|