בימים אלו אנחנו מסיימים מחזור של התוכנית הטלפונית היומית שנפתחה לפני כארבעה חודשים. החברים שהתמידו בתכנית מדווחים על שינוי עצום שהם עברו ותקופות הנקיון הגדלות והולכות מעידות על ההצלחה.

ביום ראשון הקרוב ייפתח בעז"ה מחזור חדש ונתחיל שוב מההתחלה. זאת הזדמנות עבורך להצטרף לתוכנית ולקבל גם אתה את מה שהחברים שלפניך קיבלו. התוכנית תתאים במיוחד לחברים חדשים כך שאין צורך בשום ידע קודם.

החל מיום ראשון, תתקיים מידי יום, בשעה אחת וחצי בצהריים, שיחת הועידה בה אנחנו נתקדם לפי תכנית 12 הצעדים.

הקבוצה מתקיימת מידי יום ראשון עד חמישי במספר טלפון: 03-978-6688 עם הסיסמא: 357171195# ואחר כך סולמית פעם נוספת. שים לב: המספר הזה הוא לשימושך האישי בלבד והוא לא ניתן להעברה בשום פנים ואופן.

אם אתה מעוניין להצטרף, חשוב גם שתעדכן אותנו באימייל sod@gye.org.il כדי שנשמור לך מקום ובכדי שנוכל להוסיף אותך לרשימת החברים בתוכנית - כך תקבל סיכום יומי של התוכנית באימייל וכן שיעורי בית ואימיילים נוספים הנשלחים לחברי הקבוצה בלבד.

אל תפספס את ההזדמנות. נשמח שתהיה איתנו במחזור החדש.

אתמול אחרי הצהריים התברר לי שאני חייב סכום כסף גדול. התבאסתי. ניסיתי להזכיר לעצמי שגם בפעמים הקודמות שקרו לי דברים כאלה בסוף ה' דאג לי וסידר הכל בנסי נסים. אבל לא ממש נרגעתי. במשך שעות הייתי לא רגוע, עם רצון לברוח ולפעול על תאווה. לא כל כך ידעתי מה הסיבה שאני לא רגוע, אבל כששיתפתי חברים במה שאני מרגיש, היה ברור שזה קשור לכסף.

ואז התחילה ההלקאה העצמית: למה אני לא מקבל את המציאות? למה אני לא מוכן כבר להסכים לחיות את החיים כמו שה' מתכנן לי אותם? למה ולמה ולמה.

בחסד ה', נפל לי אסימון קטן: אני לא נחום איש גמזו. המחשבה שאני יכול לקבל מיד בשמחה כל דבר שלילי שקורה בלי לעבור דרך שלב של כאב וצער, היא מחשבה גאוותנית. אני לא יודע לקבל מיד את הדברים שאין ביכולתי לשנותם. כן, אני יכול להתפלל על זה, ולעשות פעולות, ואם ירצה ה' אז אחרי זמן מה אוכל לקבל, אבל זה אף פעם לא יהיה תהליך "אוטומטי".

כל כך אופייני לי, לרצות פתרון של "זבנג וגמרנו", שיאפשר לי להפסיק להתמודד עם החיים. אז אני מחפש איך להפוך את התכנית לפתרון שכזה. אבל זה לא יעבוד. כי התכנית מאלצת אותי לחיות את החיים ולא לברוח מהם. כן, זה מבאס להיות חייב סכום כסף גדול. מה גם שאני כבר חייב המון סכומי כסף גדולים. זה מבאס לדעת שהפנטזיה על הרווחה הכלכלית תצטרך לחכות עוד זמן. יתרה מזו: זה מבאס לוותר לגמרי על פנטזיות עתידיות ולהתרכז רק בהיום. אבל זהו חלק מהקבלה שאני זקוק לה כל כך, ושהיא המפתח לשפיות שלי: לקבל את זה שאני לא יודע לקבל את המציאות. לקבל את זה שגם הקבלה זקוקה לתפילה, ושאני חסר אונים אם ה' לא יעזור לי לקבל את המציאות. וכמו שסוד כתב פעם, המילה הכי חשובה בתפילת השלווה היא המילה הראשונה.

כנראה שככה זה: כשקורה דבר שלילי אני צריך להרגיש צער וכאב. כעת יש לי בחירה האם לעסוק בבריחה, או למצוא את הדרך להפוך את הכאב לתפילה ולמקפצה להתחברות אל ה'. זה ייקח זמן מה: אצלי כרגע זה לוקח שעות - פעם לקח ימים. אבל השלב הזה הכרחי, והוא לא הולך להיעלם. ואולי טוב שכך.

הדברים נכתבים בעקבות שיחה שהיתה לי בנושא, בו עלה שוב (בפעם המליון) הנושא הזה של הקרקעית. כל מי שמכיר את המושגים הבסיסיים של גמילה מהתמכרות, מכיר את המושג "קרקעית", השאלה היא איך מגיעים לקרקעית, או אולי איך יודעים שהגעתי לקרקעית?

המון נכתב כאן בעבר על הרצון להגיע לקרקעית ועל הדרכים לנסות לזרז את התהליך של ההגעה לקרקעית, אבל כעת אנסה להתמקד יותר במה שקורה כאשר מגיעים לקרקעית. אז אם רוצים לסכם את התהליך במילה אחת, היא תהיה: כניעה. כאשר התרסקתי אל הקרקעית - נכנעתי. הרמתי ידיים. הודיתי שהובסתי. (אגב, בגירסא הראשונה של 12 הצעדים היה כתוב בצעד הראשון "הודינו כי הובסנו").

בספר הלבן (ספר הבסיס לתכנית הגמילה מהתמכרות למין בשיטת 12 הצעדים) נכתב כי לא ניתן לזייף כניעה. כאשר אדם נכנע, ניתן להבחין בכך די בקלות, זה לא משהו שאפשר לשחק אותה או לנסות לזייף אותו. הנסיון הקצר שלי בקבלת חברים חדשים בפורום הראה שפעמים רבות ניתן לראות כבר מההודעה הראשונה האם הכותב עומד בפני כניעה או שהוא עדיין רחוק מכך מאוד. זה נכתב בשורות אבל בעיקר בין השורות. יש את אלו שמגיעים על ארבע, מוכנים לכל דבר על מנת להחלים, ולעומתם יש את אלו המגיעים מלאים בשאלות, קושיות ובעיקר השגות וסייגים אותם הם לא מוכנים לעבור. הראשונים נכנעו - האחרים לא.

מי שהתרסק והגיע על ארבע, יהיה מוכן לא רק לצעד הראשון (ההודאה בחוסר אונים) אלא גם לכל שאר הצעדים הבאים. זה מגיע מבפנים ולכל היותר מצריך דחיפה נוספת, אבל ההתנגדות העצמית של האגו לכל המהלך הזה - נחלשת או נעלמת לחלוטין. המוכנות לעשות הכל כדי לשנות את דרך החיים הקודמת, השינוי הפנימי של כל הדברים החשובים בחיים, הרגשת הדחיפות לעשות כדי לא להישאר במצב הקודם, כל אלו הם סימנים של הגעה אל הקרקעית.

הענין הוא שאדם יכול להיות בקרקעית - אבל לא לקחת את ההזדמנות, ואז להמשיך הלאה לקרקעית נוספת. זה כמו מעלית שיורדת, מגיע לקומת קרקע, הדלת נפתחת - אבל הנוסע מחליט להישאר בתוכה, אז הוא יורד למינוס אחד. גם שם המעלית עוצרת, הדלת נפתח ויש לו הזדמנות נוספת לצאת ממנה ולהיכנס למעלית מולה - זאת שנמצאת בעליה במקום בירידה. אם הוא לוקח את ההזדמנות - הוא היה בקרקעית. אם הולא לא לוקח את ההזדמנות, אז הוא היה בקרקעית אבל זה לא רלוונטי כי הוא ימשיך לקרקעית נמוכה יותר.

מי שיצא מהמעלית היורדת ונכנס למעלית העולה, זה האדם שנכנע, האדם שמוכן לעשות כדי לא להמשיך את הירידה. השינוי הראשוני יכול להיות קטן, אבל זה שינוי שמקיף את האישיות כולה. אין טעם להמשיך לרדת עוד ועוד, אפשר לנצל את ההזדמנויות שאלוקים נותן לנו בקרקעית שאליה הגענו - ולהתחיל את השינוי. או כמו שאומרים: הגענו לקרקעית כאשר הפסקנו לחפור.

יש לדעת באופן ברור, שאין הוא יחיד בעולמו המתקשה בענין זה אלא יש לו הרבה אחים לצרה. וגם אם ברור לו שיש לו אישית קושי מיוחד בענין זה יותר משאר בני דורו [ויתכן שנכון הדבר], ידע נאמנה שישנם עשרות ומאות אנשים חשובים הסבורים בדיוק כמותו. וכך גם אמר הגרי"א וויינטרויב זצוק"ל לאדם אחד "אין לך מושג כמה אנשים מהסביבה שלך סובלים את מה שאתה סובל"! הבעיה כשלעצמה חובקת עולם, וזהו טבע שהטביע הבורא בנפש האדם לצורך קיום העולם, וגם אנשים גדולים אינם נשללים מזה לגמרי. אלא שבאמת ישנם כאלו שחם מזגם יותר, וצריך לידע דרכי הלחימה עם היצה"ר שמנפח הענין הרבה יותר ממה שהוא.