מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
|||||
|
|||||
. | |||||
מומלץ מאוד - קבוצות 12 צעדים טלפוניות חדשות 1. זלמן: ימים שני + שלישי + רביעי + חמישי בשעה 13:30 2. אריאל: ימים שני + חמישי בשעה 8:30 בערב 3. יהושע: יום רביעי בשעה 9:00 בערב (לא יתקיים היום בגלל ל"ג בעומר) מספר חיוג לוועידה: 076-599-0030 קוד גישה: 583387# הקבוצות חינם ואנונימית. אין שום עלות מלבד עלות השיחה בתעריף רגיל כמו לכל טלפון נייח! _______________________________________________________________________ יש סיכוי שהחתונה תעזור לי להפסיק? אחד החברים בפורום שאל: זלמן, יש לי שאלה אליך, ואני חושב עליה כבר הרבה זמן . אתה אומר שאחרי החתונה בעית ההתמכרות לא נפתרת ואפילו מחריפה. אבל איך זה הגיוני? אני מבין שהבעיה בטוח לא תיפתר ב100% כי בכל זאת יש התמכרות. אבל עדיין, אדם נשוי שמתמודד עם בעית ההתמכרות לתאווה, כך זה נראה לי, הרבה יותר קל לו. כי הוא יודע שהוא צריך להתאפק לתקופה מסויימת ואז הוא יכול להיות עם אישתו! הוא מתאפק נניח, שבועיים, ואז יש לו זמן להיות עם אישתו. אדם לא נשוי, מתאפק שבועיים, ואחריהם יש עוד שבועיים, ועוד שבועיים ועוד זמן לא ידוע! לאדם הנשוי יש הרבה יותר מוטיבציה ורצון. כי בכל זאת, יש לו את אישתו שהוא מחוייב לה. וגם היא נמצאת שם בשבילו כדי להיות איתו בזמנים שמותר להם. אז...אולי הנשואים לא פותרים את הבעיה לגמרי, אך בהחלט יכולים לעזור. זלמן הגיב: לעניות דעתי, נקודת התשובה נעוצה בהבנה מהי ההתמכרות ואל מה אני מכור. גם אני חשבתי כמוך שאני מאונן או צופה בפורנו רק בגלל שאני לא נשוי, וברגע שאתחתן הכל יהיה בסדר, אבל לא הבנתי שההתמכרות שלי לא שייכת בכלל לשאלה האם אני נשוי או לא. אני מכור לתאווה מה שאומר שגם אם אני נשוי באושר, אז אני ממשיך לחפש עוד ועוד תאווה ואף פעם לא מסתפק במה שיש לי. אתה מציין את השבועיים בהם האישה מותרת לבעלה לעומת השבועיים האסורים, אז יש לי חדשות בשבילך. אצלי (וכמובן זה יכול להיות שונה בנקודה הזאת אצל כל אחד) דוקא השבועיים בהם אשתי אסורה הם קלים יותר עבורי, כיון שהתאווה כולה היא מחוץ לתחום. לעומת זאת כאשר אשתי מותרת ואני מזין את התאווה, אז למרות שהתאווה מוזנת בהיתר גמור, אבל זה לא משנה לענין ההתמכרות, ואלו הזמנים בהם התאווה פורצת יותר מתמיד. יתירה מכך, דוקא בגלל שאני כבר עובר לראש של תאווה ותשוקה, אז אני יפול הרבה יותר נמוך והרבה יותר מהר. כי ברגע שטוב לי עם אשתי, אז השלב הבא של ההתמכרות הוא לא להגיד לי "יופי, עכשיו הכל בסדר", אלא בדיוק הפוך. אם טוב לי עם אשתי, בטח יהיה לי הרבה יותר טוב עם הפנטזיות. ובמילים אחרות: התאווה לא מחפשת שאני ישביע אותה, ממש לא. זה נכון לגבי אדם רגיל שלא מכור. אצלי התאווה מחפשת רק דבר אחד: עוד תאווה. ולכן אחרי החתונה לא רק שהמצב לא נהיה יותר טוב אלא הוא מחמיר. כיון שאחרי החתונה פתאום נפתחות בפניי אפשרויות נוספות לתאווה, ופתאום דברים שלפני כן היו בפנטזיה הם היום כבר דברים בסיסיים ואז התאווה ממשיכה כדי לעבור גבולות נוספים שלפני כן לא הייתי חולם שאני יכול לעבור אותם. אתה מציע שאדם שיש לו תאווה יתאפק שבועיים ואז יהיה עם אשתו. אם אני יהיה עם אשתי כדי לספק את התאווה של ההתמכרות שלי, אז אני משתמש בה כחפץ מיני או גרוע מכך כמכשיר לאוננות. אבל החמור יותר מזה הוא שכאשר אני יעשה את זה, לא רק שזה לא יספק אותי, אלא מיד אחר כך ארצה לממש פנטזיה נוספת, והתאווה בנתיים רק התגברה. נתתי עוד דלק לתאווה, ואז אין לי שום אפשרות לכבות את השריפה. וכדי להבין את הכל נדבר על אדם שמכור לאכילה. בשונה מאדם רגיל שרעב, האדם שמכור לאכילה לא חושב שהוא יפתור את הבעיה שלו כאשר הוא יאכל... להיפך, כאשר הוא אוכל הוא במצב סיכון גדול יותר, כיון שהוא כבר נמצא ליד הצלחת עם האוכל, וקשה מאוד להבדיל מתי הוא אוכל כדי להשביע את רעבונו ומתי הוא אוכל בגלל התקף תאווה שלא קשור לאוכל, אלא קשור לעובדה שהוא לא יכול לעצור את עצמו. אתה מבין מה קורה? יש כאן פרדוקס: דווקא מי שלא נשוי, באופן עקרוני יכול יותר בקלות להבין שהתאווה היא דבר בעייתי ולמגר את ההתמכרות. אבל האדם הנשוי נמצא בבעיה: איך הוא מבדיל בין התאווה לבין הצרכים הפיזיים והרגשיים הטבעיים שלו? דבר אחד ברור: מכור לאכילה שמנסה להפסיק את ההתמכרות שלו על ידי זה שהוא אוכל - הוא בבעיה. וגם אצלנו זה לא שונה: מכור למין שמנסה להפסיק את התאווה שלו על ידי שהוא מתחתן - הוא בבעיה גדולה. עם החתונה מגיעות יותר בעיות, לא פחות. ________________________________________________________________________________________ מתוך פרק ד בספר "אשיב ממצולות" מאת הרב יהושע שפירא. להשיג בישיבת רמת גן: 03-6748424; www.yrg.org.il
מרובה מידה טובה עד כאן עסקנו בעניינים שנוגעים ישירות אל התשובה – אהבת ה' אלינו גם אחרי החטא, קלותה של תשובה וההגדרות ההלכתיות של חלקיה. עוד צריך לעסוק בסוגיה כללית יותר, והיא סוגיית "מרובה מידה טובה ממידת פורענות". מדובר בסוגיה רחבה ועמוקה שהבנתה והפנמתה יכולות לשנות את פני עבודת ה' כולה, וכחלק ממנה – להשפיע מאוד על ההתמודדות עם החטא. לא יגורך רע אנו מתבוננים סביבנו, ורואים עולם שרובו רע. לא רק באופן כמותי, אלא גם באופן מהותי – הרע יותר מתאים לשפה של העולם הזה. יש טוב, אבל הרע נראה הרבה יותר שייך, הרבה יותר טבעי. דוגמה פשוטה לזה היא בניין לעומת הריסה – כמה קשה לבנות, כמה צריך להשקיע כדי ליצור, ולעומת זאת כמה קל להרוס. בשביל לבנות צריך אדריכל שיתכנן את הבית, מהנדס שיתכנן את הרכב החומרים המדויק, מנהל עבודה מיומן שיודע מה סדר הבניין על כל הפרטים שבו, וכל העבודה דורשת זמן רב ועמל ממושך. אבל כשרוצים להרוס את הבית – פשוט מביאים בולדוזר וממוטטים הכל בבת אחת. נראה שהעולם עצמו ממש עוצר אותנו מאוד מלפתח אותו, מלעשות טוב. הוא מטיל עלינו כל מיני פרוצדורות וקשיים כשאנו באים לבנות, ולעומת זאת להרוס בו זה הדבר הכי פשוט. זה נכון גם בנפש. צריך לעמול שנים על שנים כדי לבנות מידה טובה, אבל לקלקל אותה אפשר תוך זמן קצר. כשהעין הולכת אחרי פני הדברים שבחוץ, הנפש מבינה שהרע גובר על הטוב, וכולנו שקועים עמוק בתוך התפיסה הזו. אבל יש משל הפוך, שמוכיח שהטוב הוא למעלה מהרע: אור וחושך! – "מעט אור דוחה הרבה מן החושך"[1]. מנורה אחת קטנה מאירה חדר שלם, ואם ננסה להחשיך את החדר אחרי שכבר יש בו אור – לא נוכל לעשות זאת. אי-אפשר להכניס חושך לחדר מואר, אפשר רק להסתיר את האור. בין שני המשלים הללו יש משל נוסף, שבו הטוב והרע לכאורה מאוזנים: קור וחום. אפשר לקרר חדר מחומם ואפשר לחמם חדר מקורר (קל יותר לחמם חדר מאשר לקררו). ובכל זאת המשל המוחשי ביותר, שגם נראה לנו הכי אמיתי ומתאים למציאות – הוא משל ההרס והבניין. למעשה שלושת המשלים נכונים, ויש גם מקום שהוא למעלה משלושתם. אנו לומדים בפנימיות התורה שהמציאות בנויה רבדים רבדים, ככל שמגביהים בה ועולים לעולמות רוחניים יותר – נמצאים במציאות שבה נוכחות ה' מוחשית וגלויה יותר. מידת התגלות ה' בעולם היא הגורם שעושה את ההבדל בין הרבדים, שמאזן את הטוב והרע בצורה המיוחדת לכל עולם[2]. יש מקום שבו ה' קרוב כל-כך, שאין מקום לשום רע. "לא יגורך רע"[3] – כשהקב"ה נמצא אין לרע פתחון פה כלל. יש מקום נמוך יותר, שבו ה' כבר לא כל כך גלוי, אבל עדיין שפת העולם היא שפה של טוב. רובו טוב ומיעוטו רע, כמו במשל האור והחושך. בעולם הזה החושך הוא נדיר, מוזר וחריג. כשיורדים עוד מגיעים למצב בו נראה שיחסי הכוחות מתאזנים, בדומה למשל הקור והחום. רק כשמגיעים לעולם שלנו, שהוא התחתון ביותר ובו ה' הוא "א-ל מסתתר", רואים מציאות שבה מעט טוב מוקף ובלוע בכל כך הרבה רע – עד ששפת העולם היא שפה של הרס. נמצאנו למדים שבמקום שה' נמצא, הטוב נמצא. גם בעולם שלנו – בכל בניין ויצירה נמצא ה' יתברך. ביצירת אדם הוא שותף שלישי לאיש ולאשה, בבניית בית הוא נותן רעיונות בלב המתכננים, וכן בכל פעולה בונה ומיטיבה. אז למה כל כך מעט? זו באמת שאלה עמוקה על הנהגת ה' יתברך שהוא טוב בעצם, וחפץ להיטיב בלי גבול, איך הוא ברא עולם כזה? אומנם וודאי שלעתיד לבוא ייגלה עולם שכולו טוב, אבל אם הכל היה טוב מלכתחילה, היה העולם הזה בבחינת 'נהמא דכיסופא' – לחם של בושה. טוב שמשפיעים על האדם בלי גבול, נותנים עוד ועוד בלי שום השתתפות מצד המקבל – לא גורם להרגשה טובה. הנתינה האינסופית יוצרת אדישות כלפי השפע, שבאה לגונן על הנפש מפני הכרת הטובה והתלות העמוקה בנותן כל השפע הזה. לכן אנו מוצאים בדיני צדקה שמתן בסתר הוא הצדקה המעולה ביותר, וכן שעדיף לעשות שותפות עם נזקק מאשר להלוות לו. כך הוא יכול לקבל בלי להתבייש, וכשהוא משוחרר מבושה – גם להפיק יותר הנאה מהטוב הזה. העולם לא נברא טוב, כדי לזכות את בני האדם "לפעול עם אל" ולתקן את העולם. כדי לתת מקום לאדם להיות שותף במעשי שמים, וממילא לאפשר לו להרגיש באמת את יתרון הטוב מן הרע, שהוא כיתרון האור – שאינו מורגש אלא מתוך החושך. כמובן אין הכוונה שנישאר בתוך החושך, ואנו מבקשים דרך שתאיר את המחשכים. |
|
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה